אחד מכל 16 חיילים שהשתתף בפעילות שגרתית בשטחים פיתח תסמינים פוסט טראומתיים. 23.2% היו נוכחים במקומות שבהם הושלכו אבנים או חומרי לחימה, 22.7% הכירו מישהו שנפגע קשה או נהרג, 19.2% היו מעורבים במעצרי מבוקשים, 10.6% היו שותפים במבצעי חיפוש בבתי תושבים, 7.9% ירו או כיוונו כלי ירי כלפי האויב, 6.9% ראו ישראלים נפצעים קשה או נהרגים ו-4.8% ראו נשים או ילדים חולים שלא יכלו לעזור להם. סך הכול נחשף כל חייל בממוצע לשני אירועי לחימה.
כשהביטחוניסטים והמתנחלים ופעילי ימין ראשי ממשלה ושרי בטחון ובעיקר הרמטכ"ל והדובר (השקרן) של הצבא מדברים על פעילות שגרתית, מעצרי מנע, מניעת טרור, ארגוני טרור, קיני טרור, פצצות מתקתקות ... אל תאמיני להם!
סיפור אחד מיני מאות ואלפי סיפורים שהם חרפה לממשלה, לצבא ולשב"כ, אך מייצג היטב מה קורה לנורמות הדמוקרטיות שישראל כה גאה בהן כשזה נוגע לזכויות אדם של פלסטינים. והמחיר של חייל 1 מתוך 16 ישלם בנפשו וברוחו כל חייו.
14 שעות במעצר בשביל שיחה של רבע שעה עם איש השב"כ
כוח גדול של צה"ל פשט על ביתו של תחקירן "בצלם" נסר נוואג'עה בסוסיא. הוא נלקח אזוק, עיניו מכוסות, למעצר של יותר מחצי יממה, רק כדי לפגוש את סוכן השב"כ שהציע לו להתמתן
האומנם אין מעצרים פוליטיים בישראל? האם מעצרים פוליטיים יש רק ברוסיה ובסוריה? הייתכן שפעיל זכויות אדם נעצר אך ורק כדי למנוע ממנו לתעד פלישת מתנחלים לכפר פלסטיני? את מה שעוללו במוצאי שבת לנסר נוואג'עה, פעיל זכויות האדם ותחקירן "בצלם" ו"חקל", שניהם ארגוני זכויות אדם ישראליים, אי אפשר שלא להגדיר כמעצר פוליטי; אין כל דרך אחרת לתאר את מה שהרשה לעצמו השב"כ, וצה"ל כקבלן המעצרים והחטיפות שלו, לעולל לצעיר המרשים והנחוש הזה מסוסיא. שיגורו של כוח צבאי בן עשרות חיילים לביתו בשעת ערב מאוחרת, טלטולים ושהייה במעצר שווא בן 14 שעות, ידיו אזוקות ועיניו מכוסות, צילומיו כ"מחבל", השפלות והטרדות — והכל בעבור שיחה קצרצרה עם "קפטן יאסין", סוכן השב"כ האזורי.
"מדוע לא הזמינו אותי בטלפון?", שואל נוואג'עה, למחרת שחרורו בלא תנאי. מדוע? כי נוואג'עה הוא מתנגד לא אלים של הכיבוש, שנמצא בכל מקום ובכל זמן בדרום הר חברון ובמקומות אחרים, מול אלימות המתנחלים ומול הריסות הבתים של המינהל האזרחי, נמצא ומצלם, נמצא ומתעד, ל"בצלם" ול"חקל". את זאת השב"כ רצה להפסיק. בעבור זה אפשר לחטוף פעיל פלסטיני מביתו, כמובן ללא שום צו שיפוטי, לטרטר אותו למשך לילה ויום, להותירו בידי החיילים במעצר במשך שעות ולבסוף לשחררו כאילו כלום.
ביום שני השבוע, למחרת שחרורו, באו רבים לביתו של נוואג'עה בסוסיא שבדרום הר חברון; איש לא ידע, גם לא הוא עצמו, לכמה זמן ייעצר ומה יטפלו עליו הפעם. בפעם הקודמת שנעצר, אחרי הפרסום השקרי של אילנה דיין ועמרי אסנהיים במסגרת שיתוף הפעולה המביש בין ארגון "עד כאן" לתוכנית "עובדה", הוא היה עצור במשך קרוב לשבועיים, עד ששוחרר בלא אישום. הפעם היה מעצרו קצר יותר, אבל מופרך לא פחות.
הוא בן 40, אב לארבעה, יליד סוסיא הישנה, זו שממנה גורשו כל התושבים ב–1986 כדי להעבירה לידי המתנחלים. הוא סיים רק שמונה שנות לימוד, ועזב את הלימודים לאחר שנפצע מנפל של תחמושת ישראלית בדרכו הארוכה והקשה לבית הספר ביטא, מרחק חמישה קילומטר לכל כיוון בשמש ובגשם. הוא מצטער שעזב: "אם היו לי תעודות הייתי מגיע למקומות אחרים", הוא אומר. בגיל 14 החל לעבוד בישראל. העבודה הגרועה מכולן בעיניו היתה בפיטום אווזים במושבים עזריה ובן זכאי. אחרי שחלחלה אצלו ההכרה איזה סבל הוא גרם לאווזים, הוא חלם להיות וטרינר, כדי לכפר על פשעיו כלפי בעלי החיים.
וטרינר הוא לא נהיה. החיבה והחמלה לבעלי חיים נותרה אתו עד היום — למרבה הצער עניין נדיר ביותר אצל פלסטינים — אבל בשלב מסוים הוא החליט להמיר את עיקר מאבקו מזכויות בעלי חיים לזכויות אדם. זה היה אחרי רצח המתנחל יאיר הר סיני מסוסיא ב–2001. המתנחלים עצרו את נוואג'עה, יחד עם עוד צעיר מהכפר, והעבירו אותם לידי השב"כ והצבא. הוא היה אז בן 17 והוא עבר מסכת חקירות ועינויים, עד ששוחרר בעלות השחר.
הוא חזר לכפרו ואז גילה למרבה תדהמתו שהכפר איננו עוד. "אני עולה לגבעה ולא רואה כפר. איפה הכפר? חשבתי שהשתגעתי בחקירה. זה לא כיסא שהזיזו אותו, אין כפר. הייתי במצב קשה, הייתי בהלם מהחקירות — ואין כפר. התקרבתי וראיתי ערימות של ברזלים ופלסטיק קרוע וקירות הרוסים. הכפר שלי הפך לערימה של הריסות. הצבא הגיע בשש בבוקר והרס את כל הכפר".
והוא ממשיך: "היה לי כעס עצום. הכעס שלי היה יכול לפוצץ אז את כל העולם. חוקרים אותי על משהו שלא עשיתי ומכים אותי ואז אני חוזר הביתה ולא מוצא בית. זה לא נכנס לשכל של הבן אדם. גיל 17 זה גיל של התבגרות, גיל שאתה מחליט לעשות דברים מהר, לא חושב הרבה — והיה לי כעס גדול. הוא היה יכול לקחת אותי למקום של דרך אלימה. ואז קרה משהו שלא ציפיתי לו. למחרת בבוקר הגיעו פעילים ישראלים־יהודים והתחילו לבנות לנו את הבתים מחדש.
"מה אלה? לא הבנתי מה הם רוצים. יהודי הורס לנו את הבתים ויהודי מגיע על הבוקר לבנות אותם מחדש? עד אז חשבתי שכל היהודים אותו הדבר. עבדתי בישראל, אז חשבתי שיש יהודים טובים בישראל, אבל לא פה. היו לי קשרי עבודה עם ישראלים, אבל מישהו שבא לעזור לנו? זה העלה לי המון שאלות בראש. זה נתן לי כמה זוויות חדשות: מי אלה ומה הם? איך הם באים לעזור לנו בסולידריות והאחים שלהם הורסים לנו ותוקפים אותנו? התחלתי להסתכל על התמונה לרוחב. גיליתי תמונה חדשה. המצב הזה משך אותי והרגיע את כל הכעסים שלי. הוא לקח אותי לדרך חדשה. ואז החלטתי שלא אהיה וטרינר, אלא פעיל זכויות אדם. ואז גיליתי שפעילות לזכויות אדם תובעת מחיר כבד. אבל בחרתי דרך".
הוא הצטרף ל"בצלם" ב–2006, תחילה כמתנדב וכעבור כשנה החל לעבוד בארגון כתחקירן. ב–2007 החל מיזם "חמושים במצלמות", תיעוד הנעשה בשטחים באמצעות מצלמות וידאו שהארגון חילק לתחקירנים שלו ולמתנדבים פלסטינים. "זה היה מצב קשה לצבא. אם אתה לוקח נשק ויורה, זה קל לצבא. הוא יודע מה לעשות. אבל אם אתה לוקח מצלמה ומתעד — את זה הצבא לא רוצה, גם לא המתנחלים. ככה תיעדתי דברים שלא האמנתי שאתעד אי־פעם. המשטרה יכולה להגיד שהפלסטינים שקרנים ולא לחקור כלום, אבל כשאנחנו מביאים להם תיעוד מצולם, היא כבר לא יכולה להתעלם לגמרי. חייבנו את המשטרה לפתוח כמה חקירות נגד מתנחלים. אבל יש לזה מחיר. השב"כ מכליל אותנו ברשימה שחורה של פעילים לא אלימים, שבעיניי היא רשימה לבנה".
הוא נעצר אחרי התחקיר של "עובדה" יחד עם עזרא נאווי המנוח והפעיל גיא בוטביה בחשד לרצח סוחר קרקעות פלסטיני ובחשדות נוספים. ההר הרקוב והמצחין הזה הוליד לא כלום, ונוואג'עה שוחרר כעבור פחות משבועיים קשים של חקירות והפחדות, יחד עם שני החשודים האחרים. זה לקח עוד שלוש שנים עד שהתיק שלו נסגר.
התנחלות סוסיא לצדם, מצפה יאיר על הגבעה הסמוכה. הכפר מטופח בצורה נוגעת ללב, בלא אספקת מים זורמים וחשמל. 350 נפשות חיות כאן בתנאים קשים ובסכנה מתמדת של הרס. גן שעשועים חדש נחנך לפני כשנה בכניסה לכפר בתרומת עמותה בינלאומית למען ילדים, והמראה משובב נפש. נוואג'עה מגיש פיתות מהטאבון, שמן זית וזעתר מהכפר יחד עם עגבניות שרי נפלאות מעזה.
בשבוע שעבר הודיעו המתנחלים שבכוונתם לבוא להתפלל בליווי הצבא בחצר אחד מבתי הכפר א־תוואני שבמסאפר יטא הסמוכה לרגל תשעה באב. מדובר באתר קדוש בעיניהם. נוואג'עה החליט שייסע לכפר וילון בו כבר מהלילה, כי ידע שלמחרת הצבא לא ייתן לו להתקרב. הוא התכוון לישון בבית חותניו, תושבי הכפר. ב–11 בלילה, מוצאי שבת, בעודו אצל חותניו, קיבל טלפון משכניו: "הצבא בכפר והחיילים מחפשים אותך". הוא אמר לשכניו: "אני לא בורח מאף אחד", והחליט מיד לחזור לכפרו.
כשהגיע לביתו ראה את אביו בן ה–78 יושב על מדרגה בפתח ביתו. חייל שאל אותו לשמו ואחרי שהזדהה תפס אותו בעורפו ובידו והוביל אותו למכונית ואן גדולה שחנתה בחוץ. הוא שאל את החייל מדוע הוא לוקח אותו, וזה השיב שהוא מבוקש על ידי השב"כ לחקירה. בכפר היו לדבריו כ–30 חיילים חמושים.
בוואן כפתו את ידיו מאחור וכיסו את עיניו בפלנלית. הוא ניסה לעקוב אחרי תנועות הרכב וחישב שהם הגיעו לבסיס ליד עתניאל. הוא נלקח לחדר חשוך שם הוצע לו מזרן. הוא ביקש שיכבלו את ידיו מלפנים במקום מאחור ובקשתו נענתה. הוא אומר שהחיילים נהגו בו כשורה, עד שהתחלפה המשמרת ו"חיילים יותר רעים" כלשונו הגיעו. אחד מהם החל למחוא כפיים ליד עיניו המכוסות כל אימת שהיה נדמה לו שהוא נרדם. הוא שמע את אחד החיילים מצלם אותו בסלולרי ושולח את התמונה למשפחתו. החייל אמר לבני משפחתו: "תראו, מחבל". חברו שאל אותו: "מה, אף פעם לא ראית מחבל?".
חייל צילם אותו במשך הלילה בסלולרי ושלח לבני משפחתו. "תראו, מחבל", אמר להם
אחר כך הוכנסו ארבעה עצירים נוספים, אחד מהם היה פצוע ונלקח לבסוף לבית החולים. נוואג'עה חשש שהוא הולך למעצר ממושך ולא הרשה לעצמו לטפח תקווה. בבוקר הוא נלקח למתקן החקירות בעציון. השמש היתה חזקה וכשאיש השב"כ הסיר את הפלנלית מעיניו הוא הרגיש עיוורון רגעי. הוא נבדק ואז נלקח ל"קפטן יאסין". הוא חיכה בחדר החקירות כ–40 דקות עד שהקפטן הגיע והציע לו מים. נוואג'עה אמר לקפטן שאינו רוצה מים בגלל תשעה באב. "אני בסולידריות עם החברים היהודים שלי שצמים היום", אמר לסוכן השב"כ. האמת היא שלא רצה לשתות מים שסוכן השב"כ מגיש לו. ידיו של נוואג'עה ועיניו היו משוחררות.
"אני רוצה לשאול אותך למה אני פה ולמה אני עצור", פתח נוואג'עה, "היית יכול להזמין אותי והייתי בא".
סוכן השב"כ הבטיח לו שכעבור חצי שעה הוא ישוחרר לדרכו.
"אני קפטן יאסין. אני אחראי על אזור יטא ואני אחראי על הביטחון ואני רוצה שיהיה שקט". ונוואג'עה השיב: "כולנו רוצים שקט".
הסוכן המשיך בערבית טובה: "בוא נדבר הכי ברור. אתה כמו קפיץ.
אתה נמצא בכל מקום ואתה מציק לצבא. אתה מנהיג וכל הצעירים סביבך לומדים ממך להציק לצבא".
"זאת העבודה שלי", השיב נוואג'עה.
הקפטן הציג בפני הלקוח שלו תמונה מיום שישי שעבר בה הוא נראה חוטף סלולרי מחייל. נוואג'עה אמר שהחייל חטף ממנו את הסלולרי שלו כדי למנוע ממנו לצלם והוא השיב לעצמו את המכשיר.
זה היה במשך הפגנה באזור, אחרי שאחד החיילים רעולי הפנים אמר לחבריו ש"חייבים לשבור להם את העצמות". הקפטן הזהיר את נוואג'עה לבל יציק לצבא ו"שלא יחצה קווים אדומים" כלשונו, אבל הוא לא יכול היה להגיד לו שיפסיק לתעד. השיחה הסתיימה כעבור כרבע שעה. נוואג'עה משוכנע שזו היתה שיחת הפחדה. "הוא רצה להראות לי כמה הריבון חזק כאן ושלא אתעסק עם הצבא". הוא גם חושד שהשיחה נועדה למנוע ממנו לתעד את תפילת המתנחלים בחצר הבית הפרטי בא־תוואני באותו הבוקר. עכשיו הוא יודע שהשב"כ בעקבותיו.
בתום השיחה שאל אותו קפטן יאסין אם יצליח לחזור לביתו בכוחות עצמו, והוא מיהר לומר שכן.
הוא לא רצה שום טרמפים עם השב"כ והוא חשב שהמכונה "יאסין" רוצה להעמיק איתו כך את הקשר.
אבל כשיצא את שערי מתקן החקירות חשב לעצמו שמסוכן מאוד לפלסטיני להסתובב ליד צומת גוש עציון ברגל, כי יד החיילים והמתנחלים שם קלה מאוד על ההדק כנגד כל פלסטיני.
דובר צה"ל התנער השבוע מכל אחריות למעצר שבוצע בידי חיילים והפנה את "הארץ" לדוברות השב"כ, מודה בכך שצה"ל הוא רק קבלן החטיפות של השב"כ. השב"כ, לא בפעם הראשונה, התעלם מפניית "הארץ" ולא טרח להגיב.
השעה היתה אחת בצהריים, 14 שעות אחרי שנחטף מביתו. הוא הלך ברגל לקהילת רועים שחיה לא הרחק, ומשם טלפן לאחיו שיבוא לקחת אותו.
#צבא #שיחה_מקומית #בצלם #סוסיא #אלימות_מתנחלים #אורנה_נאור #הארץ לוחמים בגדה פיתחו פוסט טראומה גם בפעילות שגרה