35 שנה, לך תזכור…
אירוויזיון 79 ' התקיים בישראל, בפעם הראשונה. בנייני האומה בירושלים היה המקום. מלון הילטון (כיום קראון פלזה), במרחק הליכה קצר, היה הבסיס העיקרי למשלחות האורחות. אני כתבתי אז על מוזיקה ב"על המשמר" והייתי עורך הבידור ב"הארץ שלנו". לצעירים שהעיתונים האלה לא אומרים להם דבר: על המשמר היה עיתון יומי, של מפלגת מפ"ם (כיום חלק ממר"צ). הארץ שלנו היה שבועון הילדים של "הארץ". בין הבורגנים לקיבוצניקים הרגשתי טוב מאוד. כאשר הופצו מטעם רשות השידור הטפסים למערכות העיתונים, למלא את פרטי העיתונאים שיסקרו את האירוויזיון, הוקצה כרטיס אחד לכל אחד מהעיתונים שלי (לא עניין של אפלייה: העיתונים קיבלו מכסות לפי הגודל, התפוצה והחשיבות שלהם. "ידיעות אחרונות" קיבל ארבעה או חמישה ואולי אפילו יותר כרטיסי-עיתונאי). בעל המשמר לא ייחסו חשיבות גדולה לאירוויזיון ולכן שלחו את הכתבת בירושלים. אני הייתי, אם כן, נציג הארץ שלנו.

טעו בשם (MORG במקום MORAG ), אבל לא נורא. מה זה לעומת האפשרות לקחת חלק באירוע הגדול ביותר שישראל חוותה בתחום הבידור, עד אז. אגב, המדבקה המקושקשת על התעודה היא תוספת שלי, לצורך הסריקה: אז, התעקשו על מספר תעודת זהות או דרכון, על התעודה עצמה. עם כל הכבוד, אני שומר את מספר הת"ז לעצמי, אם לא אכפת לכם.

התיק המכוער שמתנוסס למעלה הכיל כל מה שצריך: תוכניה גדולה, ובה מילות השירים, ביוגרפיות של המבצעים והכותבים ועוד; תוכניה קטנה, קומפקטית, עם לוח תוצאות נקי לשימוש העיתונאים, כדי לרשום מי הצביעה עבור מי וכמה נתנה; מפות של ישראל וירושלים וברושורים של חברות מסחריות.

והיה שם עוד משהו, משהו חשוב, מאוד מאוד חשוב: הזמנה למסיבה בהילטון, מיד לאחר סיום האירוויזיון, כולם ביחד, עיתונאים וחברי משלחות וזמרים. כשהתחרות נגמרה וגלי עטרי וחלב ודבש הביאו ניצחון שני רצוף לישראל, הלכתי, כמו כולם להילטון. רק שם התברר, ועד היום אין לי מושג איך זה קרה לי, שכמו אידיוט שאני, הוצאתי מהתיק את ההזמנה, דווקא את ההזמנה, ושכחתי לקחת אותה לירושלים. ניסיתי להפעיל קשרים, לחפש מכרים, לבקש שיכניסו אותי בכל זאת, אבל המאבטחים היו קשוחים, הסירוב היה מוחלט ואני נשארתי בלובי של הילטון, מבואס כמו שלא התבאסתי בחיים.
בכל זאת, ארבתי עם התוכנייה ביד. כל אחד מהמבצעים שחלף על פני, עצרתי והחתמתי. שתישאר מזכרת. אמנם לא מושלמת, אבל בכל זאת.

לפנות בוקר, תפסתי טרמפ לתל אביב במכונית של רוני בראון, מייסד "הליקון" ואז מנהל בכיר ב-CBS ישראל (לימים, NMC ). הוא הוריד אותי ברחוב שוקן בתל אביב, במערכת "הארץ". שם, עד זריחת החמה, ישבתי וכתבתי על האירוויזיון בירושלים. אח"כ, הזדחלתי בעייפות לתחנה המרכזית ונסעתי הביתה, לרחובות. כל הדרך נרדם ומתעורר, חולם על ג'ינגיס חאן וארוחת בוקר טובה.