הניתוח הצליח החולה מת

הקדמה

מדע הרפואה קידם את האנושות באופן שתִקצר היריעה מלתאר — החל מהחיסונים, דרך האנטיביוטיקה וכלה במלחמת החורמה במחלת הסרטן. אין כמו ימי הקורונה כדי להדגים את שאנו חבים לנפלאות הרפואה ולעמלים במלאכתה, ולא רק כשהדברים מגיעים לשאלה של חיים ומוות, אלא בעצם קיום שגרת חיינו. מעבר למהפכה המדעית ולתקופה תזזיתית זו, הרפואה היא מלאכת קודש של הצלת החיים ושיפורם, ומרבית הרופאות והרופאים מסורים בכל נפשם למטרה זו ולמטופליהם. אשר על כן, במידה רבה של צדק זוכים הר בזיהוי קשיי הנשימה? נו, ואולי ופאים להערכה רבה, ובמשך השנים התפתח ביחס אליהם אתוס "המלאכים בלבן" — אלו המביאים מזור לחולים באשר הם. לא בכדי הלכתי אף אני שבי בצעירותי אחר הלהט הזה.
אולם כל מי שהפעיל פעם מכונת כביסה, יודע כי גם בבגד צחור למשעי עלולים לדבוק כמה כתמים שאי־אפשר להסיר, ומוטב שלא לנסות להתעלם מהם.
באילו כתמים מדובר? האם למשל יעלה על הדעת שרופא ימליץ לנתח אדם כשמאחורי הצעתו עומדות סיבות זרות למקצוע הרפואה? האם אדם מהיישוב יכול להעלות על דעתו שרופא יבחר בטיפול מסוים כשברקע עומדים שיקולים של יוקרה, של צורכי מחקר או של נושאים כלכליים? הייתכן שרופא יתרשל במלאכתו, אפילו בהיסח הדעת, ואחר כך ינסה להסיר את הכתם מחלוקו הצחור?
לא רק אדם מן היישוב יתקומם כנגד רעיונות מעין אלה. מאחר שאני משפטן, שוחחתי רבות עם שופטים מנוסים שנתקלו במהלך עבודתם ברבים מחולָיֵי החברה האנושית, מתוקף היות יצר לב האדם רע מנעוריו. אפילו הם התקשו לקבל וסירבו להאמין ששיקולים זרים, כלכליים למשל, יכולים להשפיע לעתים על פעילותם של המלאכים בלבן.
למרבה האירוניה, יש קבוצה באוכלוסייה המאמינה שהתופעה, לא זו בלבד שתיתכן, אלא שהיא אף מתרחשת ממש לנגד עינינו. אני מדבר על ציבור העוסקים ברפואה.
הרופאים והאחיות הם חתך של האוכלוסייה. בדומה לשאר בעלי המקצוע, רק מיעוטם בחרו בו מתוך תחושת ייעוד ושאיפה עוד משחר ילדותם לעסוק בהצלת חיים. את רובם, באופן הרואי פחות ומציאותי יותר, גלגלו החיים בשלב זה או אחר לבחור בו כמשלח יד. אצל רוב הרופאים, לפחות מקרב חברַי, ההחלטה בנושא נפלה סמוך לתום לימודיהם בתיכון או בשירותם הצבאי בתור חובשים — כפי שאירע אצלי וכעבור שנים גם אצל בני ינאי. מומלץ אפוא לעטוף את האתוס של מלאכים בלבן בלבוש הראוי של פרקטיות.
הזדמנתי לפגוש רבים מחברי לספסל הלימודים בטקס חגיגות השישים למחזור הראשון של בית הספר לרפואה שליד האוניברסיטה העברית בירושלים. האירוע התקיים בבנייני האומה. התרגשתי לפגוש שם חלק מבני המחזור, אותם לא ראיתי זה עידן ועידנים.
בשלב מסוים הגיע זמנו של החלק האמנותי בתוכנית הערב. צוות רופאים אחרי גיל הפרישה עלה על הבמה להצגת מופע סטירי. הם הרבו להג והומור שחור על הקולגות. בין השאר נטפלו לחיבה היתרה שיש לחלק מהרופאים לזוזים. הרופאים השחקנים היו מחופשים למלאכים ועטו על גבם כנפיים גדולות. מאותו מופע בידורי נותרה במוחי תמונה שחזרה על עצמה: אחד המלאכים הרופאים בדק את נשימתו של המטופל בסטטוסקופ וביקש ממנו לנשום עמוק. אחרי כל נשימה הוא ביקש ממנו שוב ושוב: "עמוק... עמוק... יותר עמוק...", ובה בעת החדיר את ידו לעומק כיסו של החולה במטרה לחפש שם כסף. הסצנה הזו, כמעט מיותר לציין, נענתה בצחוק גועה בקרב קהל הרופאים שמילא את האולם.
חלילה לי מלהטיל דופי בציבור שלם, אבל כשאני חושב לעצמי מה גרם לי, באמצע חיי, לשנות בצורה דרסטית את משלח ידי ולחצות את הכביש לצד הנגדי, עולה לנגד עיני גם אותה הצגה הומוריסטית משובחת.
לאחר שסיימתי את לימודי הרפואה והתמחיתי בנוירוכירורגיה, עבדתי במשך עשר שנים כמומחה. השתלמתי גם כשנתיים במונטריאול שבקנדה וכמה חודשים בניו יורק ובדרום אפריקה. כל אותן שנים הייתי שרוי במאבקים פנימיים. מצד אחד, אהבתי מאוד את המקצוע ואת החולים וטיפלתי בהם במסירות רבה. מצד שני, נחשפתי לבעיות קשות במערכת, עד כי הרגשתי שאני מוצא בה פחות ופחות את מקומי. תחושה זו החריפה בעיקר כשחזרתי מעבודה בבתי חולים בחו"ל, שם נחשפתי להתנהלות שונה. גיליתי עד כמה העבודה הרפואית רוויה בפוליטיקה פנימית ובמלחמות אגו המתנהלות גם על גבו של החולה. ביום אחד של כעס ושל ויכוחים גמלה בלבי ההחלטה ללמוד משפטים ולפעול כנגד מקרים של רשלנות רפואית. זה בפירוש לא היה חלום חיי, אבל הוא נבע ממה שראיתי יותר מדי.
גם לאחר שכבר קיבלתי את התואר והתחלתי לעבוד כעורך דין, לא האמנתי שבאמת אעזוב את הרפואה, שהרי אותה אהבתי אהבת אמת. אלא שעם הזמן התברר שהשילוב בינה למשפט הוא אולי מוצלח מבחינה שיווקית — ואכן קיבלתי בעטיו לקוחות רבים — אבל אינו אפשרי מעשית. בשלב מסוים הפנמתי סופית שאיני חוזר לרפואה. זה לא היה קל.
התגעגעתי למקצוע, אין ספק בכך. כשהייתי מגיע לבית חולים ועובר ליד חדר ניתוח, היה הדופק שלי מואץ. כשישבתי עם חברי הכירורגים, עבודתם חסרה לי. ואם להודות על האמת, זה נכון גם כיום, יותר מחצי יובל שנים מאז החלפתי את חלוק הרופא בגלימת עורך הדין. אני מתנחם בכך שאני עדיין עוסק ברפואה על כל היבטיה — מההיריון והפגייה ועד לכירורגיה והדמיה. זה מאלץ אותי להישאר מעודכן בכל התחומים.
ובכל זאת, הרקע שלי השפיע עלי בכמה מובנים. אולי דווקא משום שאני רופא, שילוב של רגשות ושל ידע מקצועי מביא לכך שבמשרדנו אנו בוררים היטב את המקרים שבאמת ראויים להגיע לבית המשפט. כבר בשלב ראשוני אנו דוחים כ-80 אחוזים מהפניות. לאחר סינון קפדני זה, חייבים להודות שיש מקרים שבהם העוול זועק לשמים. אני בחרתי להקשיב לו.
גם לאחר ששימשתי שנים אחדות עורך דין התובע במקרים של רשלנות רפואית, השתדלתי לא לתבוע נוירוכירורגים כמוני. זה לא מנע את הכאב שהתעורר פעם אחר פעם כאשר אנשים שהיו חברי, ואני חברם, ראו בי בוגד. מבחינתם הפכתי מרופא לאויב הרפואה.
נדמה כי אין דבר מתועב בעיני חלק מהרופאים יותר מעורכי דין שמתמחים ברשלנות רפואית. ומאחר שבאתי מקרבם, הרי אני בחזקת ברוטוס או יוספוס פלאביוס. מבחינתם אין מחילה על כך. אין הם חוסכים ממני ומחברַי, מייצגי נפגעי הרשלנות הרפואית, אמירות קשות, המתמקדות למשל בכך שסכומי הפיצוי נוגסים בתקציב התרופות והמכשור המתקדם. כאן הם אכן נוגעים בנקודה בעייתית עד כאב. קיימת אנומליה איומה הקובעת שסכום הפיצוי הניתן לנפגעי רשלנות רפואית בבתי החולים הממשלתיים יוצא ישירות מתקציב בית החולים. מדובר בתופעה חלמאית של ממש. כך נוצרת משוואה בלתי נתפסת: פיצוי כספי למי שנפגע בעבר מרשלנות יבוא על חשבון תרופות לחולים בהווה. אשר על כן, מנהל בית חולים, הדואג בכנות לתקציב בית החולים, יילחם שלא לפצות. מסיבה זו יהיו גם רופאים שיימנעו מלדווח על מחדלים שמתגלים רק כעבור כמה שנים. מי שיוצא מפסיד הוא כמובן ציבור החולים בהווה.
בהתחשב בברירה החלמאית הזו, בין תקציב התרופות בבית החולים לתשלום פיצויים לנפגעי רשלנות, העניין המספרי הוא אולי הדבר שראוי להתמקד בו. מדי פעם בפעם אני מעז ומפרסם בפורומים של רופאים, כמו "דוקטורס אונלי", מקרים שטיפלנו בהם. בסיום המאמר הבמה פתוחה באופן חופשי לטוקבקים, שרובם אנונימיים. גם שם אין הם חוסכים את שבטם ממני. יש אף רופאים המתפלאים על עצם הפרסום וסבורים שמקרי הרשלנות הם מעטים עד מאוד. ייתכן שכך הם אכן פני הדברים מניסיונם ובסביבה שבה הם עובדים.
משרד עורכי הדין שלנו אינו היחיד במדינת ישראל העוסק בטעויות וברשלנות של רופאים. ברם, לעורכי הדין אין פורום העוסק בדיווח על המקרים שהם מטפלים בהם, ולכן אין בידיהם נתונים להתבסס עליהם. לעומת זאת, מידע כזה קיים בידי מדינת ישראל וחברות הביטוח המייצגות את הרופאים, אך אלו אינן מפרסמות את הנתונים המלאים, ועל כן אין אנו יודעים מה היקף התופעה. האם היא פושה בכל בתי החולים ויש לעמוד בכיכר העיר ולזעוק כנגדה? או שמא אין הבעיה כצעקתה? דווקא הגופים המחזיקים במידע הם אלה שהיו שמחים להפריך את החשד שרשלנות רפואית קיימת במידה רחבה. כאמור, הם מפרסמים נתונים חלקיים, ואפשר לשער שיש להם סיבה טובה לכך.
לעומת זאת, בארצות הברית חוקרים גורמי רפואה את הנושא ומפרסמים נתונים בהתבסס על עבודות מחקר. לפני כמה שנים דיווח הביטאון הרפואי בעל המוניטין BMJ כי סיבת המוות השלישית בארצות הברית היא רשלנות רפואית, אחרי מחלות קרדיוֹוסקולריות (כלי דם) בלב ובמוח ואחרי מחלות ממאירות (סרטן). עוד הוכח כי רק אחוז קטן מנפגעי הרשלנות הרפואית מגישים תביעות.
חוקרים פרסמו בשנים האחרונות ב-Journal of Patient Safety כי בכל שנה נרשמים בארצות הברית כ-350 אלף מקרי מוות בעקבות רשלנות רפואית. זהו מספר עצום, גם אם מביאים בחשבון שהאוכלוסייה שם גדולה עשרות מונים מזו שבישראל. אם התופעה מתרחשת אצלנו באופן דומה, הרי שהיא נוטלת מדי שנה בשנה את חייהם של קרוב ל-10,000 ישראלים.
לא פחות חשוב מכך: גם לפני שני עשורים חקרו את הנושא בארצות הברית. אז הממצאים לימדו כי עד כ-100 אלף חולים מתים בשנה בשל טעויות בנות מניעה. זהו גידול דרסטי, גם אם מתחשבים בהתרבות האוכלוסייה באותו הזמן.¹ במונחים רפואיים, אפשר להגדיר את התמותה עקב רשלנות כמגפה שמתפשטת בקצב מהיר. לא מן הנמנע שלעלייה החדה בפרוצדורות מאבחנות ובטיפולים התרופתיים והכירורגיים יש חלק לא מבוטל בכך, וזאת בו בזמן שנעשות כביכול פעולות רבות לשמירה על בטיחות החולה. אל נא נהיה תמימים. עודף בדיקות וטיפולים — גם ניתוחים מיותרים למיניהם — סיבתם אינה רק "רפואה מתגוננת" (רצון להימנע מנטילת סיכון). מקור חלקם ברפואה לא טהורה שאינה חפה משיקולים זרים.
ומה בנוגע לנפגעי הרשלנות שנותרו בחיים אך סובלים מנכויות קשות? את מספרם של אלה לא נדע.
כמו בארצות הברית, גם בישראל הוקמו בתחילת שנות האלפיים — בדרישה של מבטחי הרופאים, אנשי עסקים שהיו חרדים להונם — "מחלקות לניהול סיכונים" במטרה לשפר את הבטיחות. על פניו היה הגוף החדש אמור להביא לטיפול אמיץ וחסר פשרות במקרי רשלנות, אך ניכר שזה לא קרה, מאחר שהתרבות האנושית לא השתנתה. החשש מתביעות מונע מהמטפלים להודות בפני החולים, לתעד בגיליון הרפואי ולדווח על אירועים חריגים הגורמים נזק ועלולים לנבוע מטעות או משגיאה של מי מאנשי הצוות הרפואי. לא אחת אני שומע מחברי הרופאים על משגים שאפשר היה להימנע מהם ואשר גרמו נזק לחולה, אך הדברים לא נמסרו לחולה או למשפחתו ולא תועדו.
כיום עיקר עבודתן של המחלקות לניהול סיכונים הוא כיבוי שרֵפות, כלומר התמודדות עם מקרים שנתבעו, וזאת בניגוד לייעוד המקורי שלשמו הן נוסדו. פעולתן גם שונה מהותית בהשוואה למקביליהן בעולם הרפואה המערבי, כמו ארצות הברית, שם מבקרים רנדומלית את פעולת הרופאים. אחת למספר מסוים של חולים שבהם טיפל רופא מסוים או ניתח, בוחנים אם אבחנתו היתה נכונה ואם הטיפול אכן התאים למקרה.
בספר זה מתוארים בעיקר מקרים של רשלנות רפואית קשה והמאבקים שניהלתי לצד שותפִי, עו"ד שמוליק יקירביץ, עם יתר עורכי הדין המסורים במשרד, כדי לסייע למי שנפגע. הם מלמדים הרבה על חלקים נסתרים מעיני הציבור בעולמות הרפואה והמשפט, על הסכנות האורבות לעתים לחולים המגיעים לטיפול רפואי ועל הדרכים שבהן אפשר למזער את הסיכון של קבלת טיפול לא מקצועי, טיפול שהשלכותיו עלולות להיות קשות.
אני מאמין גדול בייעודִי המשפטי המאוחר. כמו בכל תחום אחר שבו מתרחשת טעות שאינה אמורה לקרות כך גם בעולם הרפואה — הגיוני כי מי שנפגע מרשלנות יזכה לפיצוי. אבל מדוע אנו, כרופאים וכחברה, זקוקים לתביעות אלו? אפשר להעלות נימוקים רבים לכך: לרומם את רוח המוסר האנושי; לדבר על ערכה הרב של נטילת אחריות; לעסוק בסוגיות של צדק כמו פיצוי הניזוק על ידי המזיק. כל אלה כמובן חשובים וראויים. אבל אני, גם אחרי שנים רבות כעורך דין, נותרתי בלבי רופא.
אני חושב על הסוגיה הזו, של תביעות רשלנות רפואית, קודם לכול במונחים של הצלת חיים. כן, הדרך לעשות זאת היא במידה רבה באמצעות מניעת התרחשותם של דברים רעים.
לאורך כל ההיסטוריה של הרפואה נבנו הצלחותיה גם על מחדלים שגרמו לתמותה ולנכות. ברם, עולם הטיפול הרפואי הפנים רק באופן חלקי ביותר את העובדה כי דרך טובה לקדם רפואה נכונה היא להסיק מסקנות מתביעות לרשלנות.
אדם שעושה עלול גם לטעות. איש מאיתנו אינו חף מכך. אלא שטעויות של רופאים עלולות להסתיים באסונות כבדים. קשה מאוד לרופא — המעיד על עצמו שהוא "רופא טוב", רופא הממלא היטב את ייעודו — להודות בטעות מקצועית, טעות שעלולות להיות לה השלכות חמורות. הרי מדובר בשתי אמירות שאינן בהלימה לכאורה זו עם זו. כדי לפתור את הסתירה הזו, הנטייה האנושית היא ללכת לפתרון הקל ולשנות את העובדות בהשתלשלות האירועים, כך שיהלמו את הגדרתו כרופא הטוב.
יוצאים מן הכלל היו הרופאים המרדימים בארצות הברית. לאחר שבתחילת שנות התשעים נסקו לשחקים הפרמיות שהם שילמו לחברות הביטוח, החליטו ב-ASA (American Society of Anesthesiology), "החברה האמריקאית של המרדימים", לעשות מעשה. הם ביקשו לדעת באילו מקרים מגישים נגדם תביעות. בכך רצו לשים את האצבע על נקודות הכשל שבהליך ההרדמה הגורמות נזקים לחולים. הרופאים המרדימים בדקו 5,000 תביעות של רשלנות רפואית. חלק מהמקרים הסתיימו בנכות חמורה או במות החולה בעקבות פגיעה מוחית קשה בשל היעדר חמצן במהלך ההרדמה. מסקנות המחקר הצביעו על כך שכשליש מהסיבוכים במערכת הנשימה — שגרמו לתוצאה הקשה של חוסר חמצון — היו בני מניעה. בעקבות המסקנות הללו שופרו האמצעים שנועדו לשמור על בטיחות החולה. כך שודרגו והוכנסו לשימוש כלים לניטור ולהערכת מצבו של החולה המונשם באופן מלאכותי במהלך ההרדמה. יצא שמתוך שלא לשמה בא לשמה. מתוך רצון להוריד את עלות הביטוח לרופאים, יצאו החולים נשכרים. בעקבות ההמלצות שיושמו נעשתה ההרדמה בטוחה יותר עבור החולים, ובעקבות זאת ירדו פלאים פרמיות הביטוח של הרופאים המרדימים בארצות הברית.
כשאני חושב על תביעות רשלנות רפואית ועל תועלתן, בסיפור הזה ובדומים לו, אני תולה את תקוותי בכך שיום יבוא ורופאים לא יראו בי אויב אלא להפך. אני משליך את יהבי על כך שכמו הרופאים המרדימים בארצות הברית, הם יאספו את המקרים הללו, וכן את אלפי התביעות האחרות שנדונו בבתי המשפט, וייעזרו בהם לטובת שיפור עבודתם תוך התמקדות בשמירה על בטיחות החולה ועל מניעת טעויות של הצוות הרפואי. גם אם הרופאים אינם מלאכים בלבן אלא בני אנוש כמו כולם, הרי לשם כך התכנסנו — הם ואני, לפני קרוב ליובל שנים — בבית הספר לרפואה בהדסה בירושלים: להביא מזור למטופלים העתידיים שלנו.

1 
לאט מדי, מאוחר מדי

הרופאים איחרו מאוד להבחין בהאטות דופק של העובר במהלך הלידה. הוא נולד עם תשניק (מצוקה נשימתית), ולשארית חייו יסבול משיתוק מוחין. כיצד תירץ המומחה מטעם בית החולים את רשלנות המטפלים בזיהוי קשיי הנשימה? נו, ואולי בכלל החליטו שם למדוד את הדופק של האם?

♦ ♦ ♦

לפני כמה שנים ביליתי בחופשה אצל חברי הטוב מלימודי הרפואה, פרופסור משה שיין, שחי ומנתח באושר בוויסקונסין שבארצות הברית. מזג האוויר שם בשעות הצהריים של יולי־אוגוסט אינו עולה על 25 מעלות, וזו סיבה טובה לצאת ביום ראשון עם הקאיאק לשוט באחד מיובליו של המיסיסיפי.
טלפון משותפי למשרד, שמוליק, קטע באחת את הפסטורליות. הוא שוחח עם אב לילד הסובל מפגיעה מוחית קשה, שנגרמה לטענתו בשל חוסר התייחסות מקצועית לאשתו ולעובר במהלך הלידה. מקרים כאלה תמיד מאתגרים אותנו, היות שהוויכוח הרפואי־משפטי דורש השקעת מאמץ יוצא דופן, ייתכן שגם בשל העובדה שהפיצוי גבוה במיוחד יחסית לתיקי נזיקין אחרים. בשל הפסדי השׂתכרות, כאב וסבל ועזרת צד ג', הוא עומד על מיליוני שקלים, מעבר לסכומי התגמולים מהמוסד לביטוח לאומי, שעשויים להגיע עד לארבעה מיליוני שקלים.
"ההורים השקיעו ממון רב לצורך עריכת התייעצויות עם רופאים מומחים שאליהם פנו עורכי הדין", שח לי שותפי, "אולם לטענת עורכי הדין אין אפשרות להתקדם לתביעה. מה אתה אומר?"
"נלך על זה", השבתי לשמוליק.

עורך דין שמפרסם עצמו כמתמחה ברשלנות רפואית חייב להיות מבין עניין. העובדה שפניתי ללימודי משפטים אחרי שנות דור כאיש צוות רפואי, מעניקה לי ככלל, בכל הכבוד והצניעות המתבקשת, יתרון בהתמקצעות בתביעות נזיקין.
החושים מתחדדים כשאני נובר בתיעוד הרפואי שערכו אחיות ורופאים, היות שאני מכיר את הסגנון שהיה לחם חוקי במשך שנים. באופן טבעי, אני גם קורא בין השורות, ובמקרים מסוימים אני גם רואה את ההדמיות או את תרשים הניטור בחדר הלידה.
לאחר שאנו מגבשים מתווה עקרוני לתביעה, נפנה למומחה בתחום הספציפי לחוות דעתו כדי לנהל מולו את המקרה באופן מקצועי רפואי־משפטי. במקרים מיוחדים שבהם דעת המומחה היא נגד הגשת תביעה, עדיין אין אנחנו מרימים ידיים. כל מקרה לגופו. לא תמיד המומחה נכנס לעובי הקורה בהסתכלות ראשונית.

יואב דרורי, תל־אביבי בן עשרים וחמש, השתחרר בדרגת סרן לאחר ארבע שנות שירות ביחידת מגלן. הוא המריא לקליפורניה במטרה להתחיל לימודי תקשורת באוניברסיטת UCLA בסן פרנסיסקו. המהלך התאפשר בעיקר בזכות הדרכון האמריקאי שקיבל מאחר שאמו דבורה היא אזרחית ארצות הברית.
שלוש שנות לימודיו באוניברסיטה עברו עליו תוך כדי שעבד כקצין ביטחון בקונסוליה הישראלית. הוא תכנן לשוב בסוף הקיץ לתל אביב, אלא שמודעה אחת קטנה שינתה את סיפור חייו.
באחת המשמרות האחרונות שלו בקונסוליה, צדה את עיניו בשעת צהריים מודעה בעיתון המקומי של הקהילה היהודית. נכתב שם שמחפשים מדריכים ל"מחנה רמה", קייטנה של צעירים וצעירות יהודים מטעם התנועה הקונסרבטיבית בשיתוף הסוכנות היהודית. התברר ליואב כי המחנה יתקיים במשך שלושה שבועות, כולל לינה, תוך ניסיון להחדיר ציונות ויהדות לחניכים האמריקאים, וגם שמדובר בשכר נאה.
יואב, שהאנגלית היא שפת אמו, השתלב מהר בקהילת המדריכים ואהב את המפגש עם הדור הצעיר. אלא שהסתבר לבחור — מהר מכפי שציפה — שהוא התאהב ברכֶּזת השכבה שבה הדריך. רייצ'ל, בשיער שׁטני ובעיניים ירוקות, שבתה את לבו. הבחורה לא יצאה מראשו במשך כל שעות היממה. הוא חיכה בקוצר רוח לישיבות המדריכים שאותן היא ניהלה בשעות הערב המאוחרות. יואב אהב את טון דיבורה הרך והיה מגחך לעצמו כששמע טעויות בעברית בסיסית שיצאו מפיה. לילה אחד, בתום המפגש, אזר יואב אומץ ונשאר לפטפט עם רייצ'ל. מכאן לשם, לא טעיתם, עוד זוג נולד. התברר ליואב שרייצ'ל היא ניו־יורקרית, פסיכולוגית במקצועה, סיימה תואר שני וכבר התקבלה ללימודי הדוקטורט באוניברסיטה יוקרתית בניו יורק. אלא שלאהבה דרכים משלה, וגם את נתיב חייה של רייצ'ל היא שינתה. עד מהרה היא הצהירה באוזני יואב המוקסם, "באשר תלך, אלך".
השניים עברו לתל אביב, וכעבור שישה חודשי התאקלמות מצאו את עצמם תחת החופה בגני התערוכה בתל אביב ברוב פאר והדר.
תשעת ירחי הלידה היו תקופת פריחה עבור ההורים שבדרך. שניהם כבר מצאו לעצמם תעסוקה לשביעות רצונם. רייצ'ל הצטרפה למרכז שעסק בגמילה מסמים, תחום שבו התנסתה בניו יורק, ויואב השתלב במשרד יחסי ציבור מוּכר בשוק שלקוחותיו סלבריטאים, פוליטיקאים, רופאים ועורכי דין.
התפנית לרעה בחייהם אירעה עם הולדת בנם דור. ההורים, שחקרו את הנושא, היו בטוחים כי הלידה שהסתבכה בהיעדר חמצן למוח גרמה לשיתוק המוחין שבו לקה בנם, עם כשל מוטורי חמור וקוגניציה (תפקודי מוח גבוהים) תקינה.
"הרופאים היו חסרי ניסיון וטעו בקריאת המוניטור", פסקו בפגישתנו הראשונה. "אף גינקולוג לא מוכן להעיד על כך. אומרים לנו שה-pH (רמת החומציות)² מחבל הטבור היתה תקינה, אף על פי שכל שאר הפרמטרים כן מתאימים לדרישות ההגדרה של תשניק".³ חד וחלק.
לא זכורים לי לקוחות ששמו על השולחן באופן כה תמציתי וברור את הבעיה המדיקולגלית.
עד מהרה התחוור שהוריו של דור לא רק מחפשים צדק, אלא שברור להם שפיצוי ראוי ייתן לבנם אפשרות להתפתח באופן מיטבי. התגמולים המשולמים מהביטוח הלאומי לא הספיקו לטיפולים האינטנסיביים שקיבל דור, החל משחייה, דרך רכיבה על סוסים, לימוד נגינה, יוגה, פילאטיס וכלה בלימודי מחשב.
"אין לכם לב. אתם לא נותנים לילד לנוח", הגבתי בהלצה. רייצ'ל לא ממש אהבה את תגובתי. "אני לא אוהבת שעושים עם דור ככה צחוק", הגיבה נעלבת, ואילו יואב דווקא פרץ בצחוק משחרר.
הסיפור הרה הגורל החל כשרייצ'ל נכנסה להיריון באופן טבעי בגיל עשרים ותשע. היא היתה במעקב אצל רופא נשים ובמהלך ההיריון חשה בטוב.
מאחר שהעובּר לא הואיל לצאת במועד — בשבוע הארבעים ואחד להיריון ועוד ארבעה ימים — הוזמנה רייצ'ל להגיע לבית חולים להשראת לידה.⁴ שם חיברו אותה למוניטור, ולאחר מכן היא נשלחה לטייל ברחבה למטה. בשעה שתיים בצהריים קיבלה המיילדת את רייצ'ל ואת יואב לחדר הלידה. שוב חיברו אותה למוניטור והחלו במתן פיטוצין, תרופה המעודדת התכווצויות של שרירי הרחם. בשעות הערב החלו צירים מלוּוים בכאבים מתונים יחסית.
בשמונה בערב הגיעה מיילדת שנייה. היא בדקה את רייצ'ל והכאיבה לה מאוד. במהלך הבדיקה הופיעו צירים חזקים. המיילדת הבחינה שיש האטות דופק משמעותיות, מה שמעיד על מצוקת עובר. היא רצה וקראה לד"ר צבעוני. הוא נתן לרייצ'ל חמצן והשכיב אותה על צדה השמאלי, במטרה להגביר את זרימת הדם ללב האם ודרכה לעובר. הרופא גם הורה על הפסקת הפיטוצין, שמגביר את מצוקת העובר עם כיווץ שרירי הרחם שביניהם נמצאים העורקים המספקים דם לשליה ולכן גם לעובר. המיילדת, בעלת ניסיון רב, אמרה ליואב כבדרך אגב שצריך להזמין לרייצ'ל אפידורל, כי הלידה הזאת תסתיים בניתוח קיסרי.
רייצ'ל התקלחה, חזרה למיטה וחוברה שוב לזירוז הלידה עם הפיטוצין. עד מהרה החלו צירים חזקים מאוד. היא ביקשה אפידורל. הצוות ניסה להקטין את מינון הפיטוצין, אבל הצירים כבר יצאו משליטת חומר זה. כלומר, החלו צירים טבעיים. רייצ'ל היתה כאובה מאוד, אולם לא יכלו לתת לה אפידורל מאחר שהמרדים היה באמצע ניתוח ולא התאפשר לו להתפנות לכך.
"במהלך השעתיים האלה, עד שהגיע המרדים", נזכרו רייצ'ל ויואב, "חלו האטות דופק אצל העובר. הדופק היה מהיר ופתאום ירד. המוניטור בכלל לא עבד טוב". כשהגיע סוף־סוף המרדים, הוא הבחין שיש בעיה בניטור וקרא למיילדת. זו ניסתה לשנות את מיקום האלקטרודות על הבטן.
מתן האפידורל בשעה שתיים או שלוש לפנות בוקר התבצע ללא קושי. לאחר שהתרופות משככות הכאב במתן האפידורלי פעלו, רייצ'ל הצליחה לישון מעט.
כל אותן שעות שמע יואב שהצוות מציין שיש האטות דופק, ולכן הוא נעשה טרוד מאוד. הוא חשש שהעובר אינו נושם טוב.
המים פקעו רק בשעה חמש בבוקר, ולפי דברי המיילדת, הם היו "מקוניאליים" וסמיכים מאוד.
מקוניום הוא הפרשות המעי של העובר. ההערכה המקובלת ביותר היא שהופעת מקוניום במי השפיר עשויה להיות קשורה בתהליך פתולוגי ומופיעה בתגובה להיפוקסיה — חוסר בחמצן תוך־רחמי עוברי. חוקרים שרואים במקוניום אחד הסימנים המעידים על סבל עוברי, מסתמכים על נתונים כי בקרב נשים שאצלן הופיעו מים מקוניאליים סמיכים כבר בתחילת הלידה, קיימת שכיחות גדולה יותר של הופעת הפרעות בדופק עוברי, אפגר נמוך ותמותה סביב לידתית. בעיקר יש לחשוש כאשר המקוניום מופיע בתהליך הלידה לאחר שתחילה היו מים נקיים.
"בזמן שהמים פקעו", נזכרה רייצ'ל, "הייתי ערה. החל לחץ. אמרו לי שהמים המקוניאליים משמעותם שיהיה צורך ברופא ילדים בחדר שיקבל את העובר. אני חושבת שיואב ואני נרדמנו לשעה בערך".
רייצ'ל התעוררה לשמע קולה של המיילדת המודיעה בקול רם לד"ר צבעוני על האטות קשות בחדר ארבע. הודיעו לרייצ'ל שיש צורך בלידה מכשירנית. "פתאום הם נלחצו והיתה תחושה שצריך להוציא את התינוק", היא נזכרה כשתיארה בפני את הרגעים הללו. "באה עוד מיילדת ונכנסו לחדר עוד אנשים. הביאו בדחיפות עגלה בסביבות שש וחצי, חיברו ואקום לראש של דור והחלו במשיכה של הראש במטרה ליילד. בדקות של הוואקום שרר מתח רב בחדר. בחדר התכנסו מתמחה ברפואת ילדים, רופאה דתייה מתמחה בגינקולוגיה, המיילדת, הרופא שביצע את הוואקום ודוקטור צבעוני".
הלידה התרחשה בשעה 7:00 בבוקר. "דור נולד יפהפה, אבל פלאט לגמרי", תיארה רייצ'ל, "זרוק על הגב ולא זז. הוא לא בכה. רופא הילדים שאב לו הפרשות מהפה. מיד הוציאו אותו מהחדר. נשארנו שנינו לבד. התחבקנו ובכינו משמחה".
אלא שאושרם נידון להיות קצר. כעבור רבע שעה הם החלו להרהר בדאגה מדוע לא מביאים אליהם את הרך הנולד.
יואב זכר שלקחו דם מחבל הטבור, כשדור עוד היה בחדר הלידה עם רייצ'ל. ד"ר צבעוני חזר אליהם נרגש מאוד. "ביצענו החייאה לתינוק והוא בסדר", הוא צעק. "ה-pH (רמת החומציות) תקין".
דור הוכנס לאינקובטור. הנשימו אותו באמבו ולקחו אותו לפגייה. לא הסבירו להוריו שום דבר מיוחד על אודות הלידה או על מצבו. יואב הלך לפגייה, צילם את דור ובא להראות לרייצ'ל את התצלומים.
היא פגשה את בנם הפעוט רק בערבו של יום הלידה. דור שכב בטיפול נמרץ, מחובר למכשירים רבים. לאט לאט הוא התאושש והעבירו אותו מהאינקובטור לעריסה.
רופא הילדים שנכח בלידה אמר להוריו למחרת, "הילד שלכם עשה לי התקף לב בזמן שביצעתי לו החייאה".
"מנהל הפגייה דיבר איתנו מדי יום ביומו", תיאר יואב. "הוא אמר לנו שזה מוזר מאוד שילד נולד ולא רוצה לנשום עד כדי כך שחייבים להנשימו. הוא היתמם. כאילו שאין לו מושג מה הבעיה עם דור. העלה כל מיני השערות של מחלות שונות ומשונות. אמרו לנו שבגלל החום לוקחים אותו לצילום סי־טי ראש ולאולטרסאונד מוח".
האשפוז בפגייה היה סוער ונמשך שלושה שבועות, שלאחריהם שבה המשפחה המיוסרת לביתה.
כיום דור בן עשר, ילד מקסים שסובל משיתוק מוחין ונעזר בהליכון. הוא לומד בכיתה ג' בתמיכת סייעת. דור דובר שתי שפות אך מתבטא בצורה שאינה ברורה. הוא מטופל בפיזיותרפיה ובריפוי בעיסוק. הוא ילד חכם ונבון במיוחד, והוא מכיר בשונות שלו מהאחרים ובנחיתותו המוטורית הבולטת. הוא מנסה להתגבר על כך, למשל על ידי הצטיינות במוזיקה, בנגינה על אורגן. למשפחה בת נוספת בשם ירדן, והיא בריאה.
רייצ'ל ויואב השאירו לנו את כל התיעוד ממהלך הלידה, שקיבלו לבקשתם מבית החולים. הם העבירו אותו גם לחוות דעתם של רופאים חיצוניים, ואלו הניאו אותם מהרעיון של הגשת תביעה. החומר הכיל דיסקים עם רישומי המיילדות והרופאים וכמובן תרשימי המוניטור ממהלך הלידה ועותק של הדמיית המוח.
לאחר שראינו את התיעוד, היה ברור שיש מִתאם בין מה שסיפרו יואב ורייצ'ל בפגישה לבין מה ששיקף הגיליון הרפואי, מה שכמובן העיד על מהימנותם.
פרסנו את דפי המוניטור על פני השולחן הארוך בחדר הישיבות. כבר סמוך לחצות, ואף קודם, נראו במוניטור האטות דופק מאוחרות — המבטאות חשד למצוקה — שבהן לא הופסק עירוי הפיטוצין. זהו עניין חמור ולא מקצועי באופן מובהק. משעה חמש, כשבקעו המים המקוניאליים שהיו סמיכים, ועד ללידה, במשך שעתיים תמימות, נרשמו האטות דופק עובר שהגיעו עד לשישים בדקה, לעומת דופק עוברי תקין שנע בטווח שבין מאה ועשרים למאה ושישים.
לא יכולה להיות מחלוקת, כך חשבנו לתומנו, שהיו חייבים לחלץ את העובר ממש סמוך לשעה חמש. התינוק נולד בתשניק כשהוא סובל משיתוק מוחין.
לכאורה, הפרמטר היחיד שלא ענה להגדרת תשניק הוא ה-pH בדם, כלומר מדד החומציות שעשוי ללמד על היעדר אספקת חמצן לעובר במהלך הלידה, ושהיה תקין. ערך ה-pH נמדד בבדיקת הדם שנלקחה מחבל הטבור מיד לאחר הלידה, שם נמצאים וריד ושני עורקים. ההגדרות לתשניק דורשות שהדגימה תהיה דווקא מהעורק, דבר שלא צוין בתיעוד ועשוי לשמש לטענה מצדנו שהיא נלקחה מהווריד, ועל כן אין מקום להתחשב בתוצאה. את הווריד בחבל הטבור קל יותר לדגום, מפני שהוא רחב, בניגוד לעורקים שהם צרים ומפותלים.
מדד נוסף, חסר בסיס (base deficit), מלמד אף הוא על דרגת חומציות משמעותית שהיתה בדם העובר בלידה והיה פתולוגי בבדיקה הראשונה בפגייה (אחרי הנשמה) — עובדה המעידה על היעדר אספקת חמצן לעובר במהלך הלידה, ופירושו תשניק.
נסעתי לבית חולים הדסה, למומחה בהדמיה של המוח (נוירורדיולוג), להראות לו את בדיקת ה-MRI של דור. הוא זיהה שמדובר בשינויים במוח שמתאימים לחוסר חמצן חריף במהלך הלידה. בדיוק אותו פענוח תיאר הנוירורדיולוג של בית החולים, שם בוצע ה-MRI ובו התבצעה הלידה.
קיצורו של עניין, נראה לנו שיש בסיס הולם לתביעה. את ההתרשלות בלידה יטען עבורנו גינקולוג, ואת הקשר הסיבתי לנזק של שיתוק המוחין הספציפי שממנו סובל דור, אך עם אינטליגנציה תקינה, יוכיח נוירולוג ילדים.
שיעור הרופאים המיילדים המוכנים לסייע לתובע במקרי רשלנות הוא מצומצם מאוד, ואי־אפשר למנותם אף על אצבעות יד אחת. ובכל זאת, כשראינו שהצדק עמנו, היינו נכונים להפוך עולמות כדי למצוא אחד כזה.
את ד"ר אלדד מרציאנו, רופא בכיר ותיק מאוד בחדר הלידה במרכז הרפואי האוניברסיטאי, פגשתי לגמרי במקרה. זה היה בירושלים, בחתונת בן של חבר, מרדים במקצועו, שלמד איתי. היו לי חששות מסוימים להיעזר בו כמומחה, היות שזו תהיה לו פעם ראשונה שהוא "יעיד נגד חברים". בצוק העתים, ובהיעדר אפשרויות אחרות, פניתי אליו.
ד"ר מרציאנו חזר אלי כעבור חודשיים. לאחר שבחן היטב את התיעוד, הוא הסכים להעיד וערך עבורנו חוות דעת שעל בסיסה הוגשה התביעה.
כתב ההגנה מטעם בית החולים והמדינה, שהוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים, הכחיש את כל טענות התביעה.
את חוות הדעת עבורם כתב פרופסור חרמון, מנהל אגף גינקולוגי בבית החולים, הנחשב אחד השחקנים המתוחכמים והבולטים בהגנה על מעשי העוולה שהנפגעים טוענים להם. הוא ידוע כאחד שאין לו כל בעיה לדרוש תִּלי תִּלים של הסברים ותירוצים כנגד טענות התובע, העלולות לשבר את האוזן לקורא הלא מקצועי, תוך שהוא תומך יתדותיו בספרות המקצועית. לא למותר לציין שנזקפו לזכותו כמה פסקי דין שבהם נדחו התביעות בעקבות עדותו. ייתכן שבאותם מקרים היה הצדק עמו ושאכן היה מדובר בתביעות סרק, כי יש גם כאלה, וייתכן גם שלא. ידעתי שמולנו יתייצב יריב חריף במיוחד.
פרופסור חרמון טען כי המומחה מטעמנו טועה בפרשנותו לתרשים הניטור בשעות הערב המאוחרות קרוב לחצות. לא מדובר בהאטה של דופק העובר, אלא לדעתו המקצועית רישום הדופק באותם דפי ניטור הוא כנראה בכלל הדופק של האם. לכן אין האטות ואין מצוקת עובר.
ד"ר מרציאנו סתר טענה זו: "הפרשנות של ניטור העובר כרישום דופק אימהי היא בגדר השערה בלבד, ואין לה סימוכין בספרות הדנה באפשרות זו. איני רואה הבדל מהותי בין האטות הדופק כאן לבין ההאטות שבעקבותיהן ננקטו צעדים של החייאה לעובר. אין כל תיעוד של בדיקה בו־זמנית של דופק היולדת בעת ההאטות, כפי שיש לעשות כאשר מתעורר ספק אם מדובר בדופק עוברי או אימהי. לכן אין אפשרות להתעלם מרישום כגון זה בטענה של 'כנראה דופק אימהי'. גם אין כל תיעוד ברשומת חדר הלידה של פרשנות זו, על ידי הצוות המטפל, בזמן אמת". ואם נתרגם לשפת המשפט, אז אחד משניים — או שמדובר בדופק העובר שמעיד מה שטענו על מצוקת העובר, או שלא נמדד דופק האם, מה שהיה חייב להיעשות, וזה נכנס הרי לקטגוריה של "נזק ראייתי", המשחקת לטובת התובע (בסוגיה זו, של נזק ראייתי, נעסוק ביתר הרחבה בהמשך הדברים).
לטענת פרופסור חרמון, "הרצפה עקומה", ולכן יש קושי עצום להוכיח מה הדגים הרישום. לדבריו, רישום המוניטור דהוי, ולכן אין לו אלא לסמוך על רישום הרופאה המטפלת בלידה, בזמן אמת, לגבי הניטור (בשעה 5:36), כלומר שמדובר בהאטות מסוג מסוים, "שאין להן משמעות ועם התאוששות טובה".
נוח היה לפרופסור חרמון להתעלם מהעובדה שאותה רופאה, שהיתה מעורבת בלידה של דור, כתבה בהגינותה למחרת הלידה מפורשות — ולאחר שהעמידו אותה על טעותה בפענוח תרשים הניטור — שלידת הוואקום נעשתה בשל "האטות ממושכות חוזרות" (המעידות על מצוקת עובר), ולא "האטות שאין להן משמעות עם התאוששות טובה", כפי שכתבה בגיליון בזמן אמת.
עלה בידינו לשכנע את השופט שאירעה התרשלות. אלא שניצב בפנינו אתגר אמיתי בדרך להשגת הפיצוי המבוקש לדור ולהוריו, והוא הוכחת הקשר הסיבתי של ההתרשלות לנזק, בין היתר מאחר שרק קרוב ל-15 אחוזים של הילדים הסובלים משיתוק מוחין (CP) עברו תשניק בלידה. האם נצליח להוכיח שהמצוקה העוברית הממושכת, מבלי שחולץ העובר כמתחייב, היא שהסבה את הנזק שממנו סובל דור?
את חוות הדעת מטעם הנתבעת, השוללת את הקשר הסיבתי לנזק, הביא ד"ר אלקלעי, נוירולוג ילדים, מנהל מחלקת נוירולוגיה של הילד במרכז רפואי בשפלה ובלם ידוע בהגנה של נבחרת בתי החולים.
ד"ר אלקלעי הסכים כי דור סבל מתהליך של היעדר חמצן למוח, הגורם לנכותו הנוירולוגית. הוויכוח היחיד לטעמו הוא עיתוי התהליך, קרי מתי הוא אירע.
"הסיבה לפגיעה הנוירולוגית של הנידון", כתב בחוות הדעת שלו, "היא על רקע של היעדר חמצן בחיים התוך־רחמיים". כלומר, לטענתו, הנזק אירע בעת היות העובר ברחם טרם הלידה וללא קשר אליה. בהמשך הדברים הוא קובע כי הנזק הנוירולוגי שממנו סובל דור הוא ביטוי לתהליך חולני בלתי נמנע ואינו נובע ממהלך הלידה עצמו.
פרופסור טלי שגיא, מנהלת המחלקה למחלות נוירולוגיות בילדים ולהתפתחות הילד במרכז הרפואי וולפסון, היתה המומחית לעניין הנזק מטעם התביעה. היא לא נותרה שוות נפש לנוכח טענת יריבה. "לא ברור לי כיצד מעז דוקטור אלקלעי לדבר בביטחון כזה על עיתוי המאורע של היעדר חמצן", אמרה באומץ. "אין בתיק הרפואי כל עדות למסקנתו הבלתי מבוססת בעליל וחסרת כל אחיזה במציאות של דוקטור אלקלעי, אלא להפך: אפשר לקבוע בוודאות, לפי המוניטור ולפי התיאור המפורט שנכתב בשעות שלפני הלידה, כי לא היה אירוע חריג וטראומטי לפני הלידה אלא מועד התשניק בזמן תהליך הלידה.
"יתרה מכך, אצל דור התקיימו רוב הקריטריונים — שלושה מתוך ארבעה — המבססים קשר סיבתי בין התשניק לנזק הנוירולוגי שנגרם לו: התחלה של סימני פגיעה מוחית סמוך ללידה; לאחר הלידה הוא לא נשם; היה רפוי ולא הגיב לגירויים. ביממה השלישית לחייו בדק את דור נוירולוג ילדים, וזה סיכם את הבדיקה כמקרה של תשניק על רקע לידה קשה. הוא סובל משיתוק מוחין ונשללו סיבות אחרות שיכולות לגרום לנזק, כגון טראומה, זיהומים או תסמונות גנטיות".
לעניין הטענה בדבר ה-pH קבעה פרופסור שגיא בחוות דעת משלימה: "במקרה של דור, לפי הרישום של בדיקת הגזים לאחר הלידה אכן לא היתה עדות לחמצת מטבולית, אך בחוות דעתי הסברתי בפרוטרוט את החריגה על בסיס הספרות הרפואית. קיום של pH תקין בנוכחות מהלך אופייני לתשניק ונזק מוחי, כפי שהיה אצל דור, מקורו כנראה בטעות בלקיחת הדם הטבורי ואינו שולל את הקשר הסיבתי הברור בין תשניק לנזק נוירולוגי! בבדיקת ה-pH שנעשתה אצל דור בהגיעו לפגייה ולאחר החייאה והנשמה, נמצאה חמצת מטבולית וחסר בסיס (base deficit) מעל שתים־עשרה, ממצא המחזק את טענתי כי חלה טעות בלקיחת הדם הטבורי".
אחרית דבר: לאחר שהוגשו לבית המשפט תחשיבי הנזק שבהם כל צד מעריך את שווי הנזק בשקלים, בית המשפט הציע פיצוי של ארבעה מיליון וחצי שקלים, בתוספת שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט, מעבר לתשלומי המוסד לביטוח לאומי ששולמו וישולמו בעתיד ושהגיעו לכשלושה מיליון וחצי שקלים. לאחר ישיבה עם רייצ'ל ויואב, נטינו להסכים לפשרה. אולם בית החולים דחה את הצעת בית המשפט וביקש לבחון הצעה נוספת של מגשר. לאחר היסוסים לא מבוטלים אם להמשיך את הדיון בבית המשפט ולחקור את העדים, בחרנו לפנות למגשרת, שופטת בדימוס מבית המשפט המחוזי. ההצעה לפשרה של המגשרת היתה זהה לזו של בית המשפט. בנסיבות אלו קיבלה הנתבעת את הדין והעדיפה לפצות ולא להסתכן בפסק דין.

בפקולטה לרפואה (המרכז האקדמי ללימודי המשך ברפואה) ובפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, יש קורס בנושאי רפואה ומשפט — "רפואה למשפטנים". זה מעל עשרים שנה שאני מרכז את הלימודים בקורס. משתתפים בו עורכי דין העוסקים בנזקי גוף, ומטרתו למידה של סוגיות ברפואה הקשורות לעולם המשפט. מסבירים שם למשתתפים, תוך כדי הדגמה בשקפים, כי המוניטור שאליו מחוברת היולדת בהליך הלידה, האמור להדגים את מצבו הבריאותי של העובר, משמש בסיס טוב לתביעות בגין רשלנות מקצועית כאשר התובעים הם ילדים הסובלים משיתוק מוחין. אם המוניטור מדגים תרשים של מצוקת עובר, רצוי מאוד לדאוג לחלץ אותו מיידית, היות שאספקת החמצן אליו פגומה. בנושא פענוח המוניטור והמשמעויות הנובעות מכך נכתבו לא מעט פסקי דין.
לכן מומלץ בחום, היכן שאפשר, להיעזר בשירות של רופא מיילד או למצער של מיילדת פרטית. כך גם בנוגע לליווי של דולה מנוסה. דרוש אדם שהוא מקצועי ויודע מתי להזעיק את הצוות הבכיר במטרה לשמור בחוכמה על בריאות הנולד. לא בכדי בלשון חז"ל נקראת המיילדת חכמה. "איזהו חכם? הרואה את הנולד", כתוב בפרקי אבות, והרי המיילדת היא הראשונה הרואה את התינוק הנולד.

<sub>1. האוכלוסייה צמחה ב-18 אחוזים בשנים אלו, בעוד שיעור מקרי המוות מטעויות בנות מניעה זינק ב-110 עד 330 אחוזים.
2. מדובר בערך שמתקבל מדגימה של העורק בחבל הטבור שעשוי להעיד על מידת הירידה בחמצון שחווה התינוק.
3. חנק. סיבוך רפואי, לעתים עקב התרשלות, שנגרם לעובר במהלך הלידה בשל הפרעה באספקת חמצן ודם לגופו.
4. הליך רפואי המזרז לידה אצל אישה הרה שטרם נכנסה לתהליך הלידה באופן טבעי.</sub>