"אין דבר שמפחיד אותי יותר מהממשלה. ממשלת ישראל היא זו שהרסה את הבית החוקי של המשפחה שלי וקרעה ותלשה אותה מאיפה שהיא גרה. פעם אחת בימית, פעם שנייה בגוש קטיף". כמו תמיד, בסוף כל משפט שאומרים רובין וחבריו נמצאת ההתנתקות: שוב ושוב אנו נוכחים לגלות ששם מתחיל – ושם גם נגמר – עולמם.
מנכ"ל קהלת, מאיר רובין, ב"זמן אמת"
"איפה הייתם בהתנתקות?" מטיחים תומכי הקואליציה במתנגדי ההפיכה המשטרית.
האמת היא הדבר העיקרי שבימין אוהבים לשכוח הוא שההתנחלויות ברצועת עזה היו נטל ביטחוני וכלכלי עצום על מדינת ישראל, שהפריעו לצה"ל לפעול וגרמו להרוגים רבים. הם גם נוטים לשכוח שמסיבה זו ההתנתקות התבצעה תוך תמיכה רחבה של הציבור הישראלי.
למה הם מתכוונים?
פינוי הישובים היהודיים מרצועת עזה ומצפון השומרון בשנת 2005 לא היה לדעתם לגיטימי.
ה"עקירה" או ה"גירוש", כלשונם, היו שבירת כלים:
א. כי עם ישראל הוא הבעלים היחיד של הארץ, וכל ויתור על חלק ממנה מבטל את עצם הזכות עליה
ב. בשל הפרת זכויות אדם וזכויות קנין בהוצאה כפויה של מתיישבים מבתיהם הפרטיים
ג. בשל רמיסת הדמוקרטיה על ידי מבצע ההתנתקות, מנהיג הליכוד וראש הממשלה אריאל שרון.
ד. כן מאשימים מתנגדי ההתנתקות את תומכיה בניכור שחשים כלפי מדינת ישראל בני הנוער ששהו בישובים בזמן הפינוי. כן טוענים מתנגדי ההתנתקות כי מחאתם הובעה אך ורק בדרכים חוקיות, בעוד מתנגדי ההפיכה המשטרית נוקטים צעדים לא לגיטימיים: סירוב של אנשי מילואים להתייצב וגיוס כלכלנים בכירים נגד כוונות הקואליציה.
ולכן, לטענתם- מותר להם להשתמש בהזדמנות הפוליטית שנקרתה לידיהם עכשיו ולכפות את שינוי המשטר. כך יוכלו למנוע פינוי התנחלויות בעתיד, "ושאף אחד לא יטיף לנו מה זו דמוקרטיה".
דבריו של ראש הממשלה אז אריאל שרון מתקופת הסכמי אוסלו: "אם החייל מרגיש שהפקודה שניתנה לו היא בניגוד למצפונו, עליו באופן אישי להתייצב בפני מפקדו, להסביר לו זאת ולהיות מוכן לשאת בתוצאות"
כמה עובדות בסיסיות:
ברצועת עזה היו 17 ישובים ישראליים.
מספר תושביהם היה 8000- 2 אחוזים מאוכלוסיית
הרצועה בשנת הפינוי.
הם שלטו על 20 אחוזים משטח הרצועה, והוקצו להם 30 אחוזים מהמים הראויים לשתייה.
בשנים שלפני ההתנתקות סבלו התושבים מטרור קשה. מיליארדי שקלים הושקעו במיגון.
למרות זאת, חיילים רבים נהרגו, ילדים ונשים נרצחו.
ירי רקטות לעבר שדרות ויישובי העוטף החל כבר בשנת 2001, ארבע שנים לפני ההתנתקות; גם פיגועים באזרחי ישראל שחיו בעוטף וצפונה יצאו מהרצועה. ובמקום לעמוד מול האמת, מתעקשים מתנגדי ההתנתקות להציג את החיים ביישובי הרצועה כגן עדן עם חולות זהובים. זו אגדה.
א. האם כל ויתור טריטוריאלי מבטל את הזכות של עם ישראל על הארץ?
הפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ולכן גישת "הכל או לא כלום" עשויה להמיט אסון על עמים. הפלסטינים סירבו להחלטת החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, והתוצאה עבורם הייתה הנכבה- אובדן האופציה להקים מדינה, וגרוע מכך- הפיכת חלקם לפליטים.
לעומת זאת, ההסכמה של הנהגת התנועה הציונית לוויתורים הכואבים שהיו כרוכים בהחלטת החלוקה, היא שאפשרה את הקמת מדינת ישראל בתמיכה בינלאומית. ההסכמה לחלוקת הארץ גם תרמה לניצחונה של מדינת ישראל במלחמת העצמאות.
הוויתור על חצי האי סיני בהסכם השלום עם מצרים, בשנת 1981, הוציא ממעגל הלוחמה נגד ישראל את הגדולה והמסוכנת באויבותיה. אלפי ישראלים נהרגו במלחמות נגד מצרים, ואלפי אחרים חבים לשלום את חייהם.
הוויתור על השליטה בערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון במסגרת הסכם אוסלו, בשנת 1996, אפשר את הקמת הרשות הפלסטינית. למרות קשיים רבים משני הצדדים, הרשות הפלסטינית תורמת במשך שנים ארוכות למאבק בטרור באמצעות שיתוף הפעולה הבטחוני עם ישראל.
כלומר- עצם הקמתה של מדינת ישראל, התמיכה המדינית והצבאית בה זכתה, וביטחונם של אזרחיה, היה כרוך בוויתורים טריטוריאליים כואבים אך כדאיים.
בעיני מתנגדי ההתנתקות, הקמת המדינה בשנת 1948 וההשתלטות על יהודה ושומרון בשנת 1967 הם שלבים בתהליך משיחי. הם מאמינים כי ככל שתשלוט ישראל בחלק גדול יותר מגבולות ההבטחה התנכיים- כך תתקרב ביאת המשיח.
העברת שטחים שבשליטה ישראלית לידיים אחרות פוגעת בתהליך המשיחי, ולכן אסורה, בלי להתחשב במחיר הדם והדמים שגובה השליטה. זו השקפה הגורסת כי האדמה קדושה מהאדם, וכי חזונות משיחיים צריכים להחליף שיקולים ביטחוניים ומדיניים רציונליים. דוגמא מצמררת לכך סיפקה לאחרונה השרה אורית סטרוק, שטענה כי למרות שהיא יודעת מה יהיה המחיר בקורבנות, יש לכבוש מחדש את עזה.
"במה אנחנו משקיעים את הכסף? אנחנו משקיעים את הכסף במשהו שיכולנו לעשות אחרת. יכולנו להשקיע אותו בדבר שבסופו של דבר יוצר הידברות." ~ שלום שמחון (העבודה), על תעלת ציר פילדלפי
ב. האם הופרו זכויות האדם וזכויות הקנין של המפונים מיישובי הרצועה?
ההתנתקות אכן גרמה להוצאת אזרחים מבתיהם ואף להרחקת חלקם ממקור פרנסתם, אך המדינה דאגה לפצותם בנדיבות על כך. הכשלים בשיקומם נבעו הן מסירוב של חלקם לשאת ולתת מבעוד מועד עם הרשויות, וכן ממהלכים ציניים של הנהגת המתנחלים: זו הייתה מוכנה לפגוע בעתידם של המפונים כדי ליצור תודעת טראומה שתמנע פינוי ישובים ביהודה ושומרון בעתיד.
יש לציין שהתנהלות מסוג זה נמשכת עד היום: הסירוב של נציגי "הציונות הדתית" להצביע בעד תקנות יו"ש תחת ממשלת בנט, מעיד על נכונות לפגוע בזכויות הישראלים החיים בהתנחלויות, למטרות פוליטיות ומשיחיות.
פליאה אלבק ממשרד המשפטים, שזכתה לכינוי "אם ההתנחלויות", הבהירה את מעמדן של ההתנחלויות בריאיון לעיתון "הארץ" (05.04.2004): "יש אלמנט של זמניות בהתנחלויות, מכיוון שהממשל הצבאי יכול להעניק למתיישבים זכויות חכירה על הקרקע רק אם הוא מתקיים בשטח. אם יחול שינוי בהסדרים הפוליטיים והצבאיים, והממשל הצבאי ייפסק, תסתיים גם החכירה… אין זכות קניין [למתנחלים], כי היא ניתנה עם המגבלה שיכול להיות שיצטרכו להחזיר את הקרקע, אם יסתיים הממשל הצבאי". כלומר- כל עוד לא סיפחה המדינה את רצועת עזה, היו מגוריהם של המתיישבים בה זמניים, והמדינה היתה רשאית לסיים את הממשל הצבאי, על פי שיקוליה, ולדרוש מהמתיישבים להתפנות.
ג. האם נרמסה הדמוקרטיה בתהליך ההתנתקות?
החלטות הממשלה והכנסת נתקבלו ברוב. בית המשפט העליון דחה את כל העתירות כנגד ההתנתקות, על סמך דבריה של אלבק. בנוסף, סקרי דעת קהל הראו תמיכה עקבית של רוב גדול בציבור בהתנתקות.
ד. האם הייתה המדינה אשמה בתחושות הקשות של בני הנוער שחיו בישובים או הגיעו אליהם ערב ההתנתקות?
בני נוער אלה שמעו מהרבנים, המחנכים וחלק מההורים שלהם שיד אלוהים תרד מהשמים ותמנע את ההתנתקות אם יתפללו בכוונה גדולה ואם יתנגדו בכל כוחם. הרבנים ערכו לבני הנוער תפילות אקסטטיות ויצרו אצלם מצבים נפשיים קיצוניים. היהירות המשיחית של מבוגרים בלתי אחראים אלה היא, לפיכך, המקור לשבר הנפשי של "בוגרי" ההתנתקות.
כן, אני אומר לכם כן, יש פתרון לכל מתיישב." ~ אריאל שרון, לגבי שיקום מפוני גוש קטיף
האם הייתה המדינה רשאית מבחינה מוסרית לדרוש ממתיישבי הרצועה לעזוב את יישוביהם?
לדבריה של פליאה אלבק: "הסכמי המקרקעין שעליהם חתמה כל אחת ממשפחות המתנחלים עם הממונה על הרכוש הממשלתי והרכוש הנטוש, שהחכיר קרקע למתנחלים לצורך הקמת בתיהם, כוללים סעיפים המאפשרים את ביטולם של ההסכמים" ("הארץ", 23.03.2005). כלומר- המתנחלים ידעו מראשית הדרך כי ישיבתם ברצועה תלויה בהמשך השלטון הצבאי. מדינת ישראל הייתה רשאית להחליט בכל נקודת זמן שהמשך הממשל הצבאי אינו משרת את האינטרסים של רוב אזרחיה, כפי שעשתה בזמן ההתנתקות, בתמיכה ציבורית רחבה.
*האם אכן היו מתנגדי ההתנתקות נכונים להקרבה למען המטרות הלאומיות, כפי שהציגו את עצמם?
תמיכת רוב הציבור בהתנתקות והאישור שקיבלה מהמוסדות הדמוקרטיים לא נחשבה בעיני מתנגדיה. לפיכך נראה שהנכונות להיקרא לדגל מותנית בקידום האידיאולוגיה המשיחית. כלומר- נכונות ההקרבה קיימת רק כשמדובר בהשתלטות על שטחים ובהסלמת העימות עם הפלסטינים.
האם הייתה המחאה נגד ההתנתקות חוקית ואחראית?
ההתנגדות להתנתקות הביאה שני אזרחים ישראלים לבצע מעשי רצח נגד ערבים: עדן נתן זאדה רצח שלושה ערבים אזרחי ישראל, ואשר ויזגן רצח שלושה תושבי שטחים. שניהם קיוו שמעשי הרצח יחוללו מהומות מהצד הערבי, הן בתוך ישראל והן ביהודה ושומרון (בדומה למהומות שלהן גרם רצח המתפללים במערת המכפלה על ידי ברוך גולדשטיין), וכך תימנע ההתנתקות.
מתנגדי ההתנתקות שפכו שמן ופיזרו דוקרנים ומסמרים על כביש ירושלים-תל אביב, וסיכנו מכוניות; רבנים דתיים לאומיים רבים וכן כמה עשרות קצינים במילואים קראו לחיילים לסרב לפקודת הפינוי. קצינים דתיים שגרו בהתנחלויות ולא מחו נגד ההתנתקות הוטרדו וסבלו מהתנכלויות. לעומת זאת, ההתנגדות להפיכה המשטרית לא סיכנה מעולם אף נפש.
עמותת "מטה חומת מגן", בראשות נועם לבנת (אחיה של לימור לבנת), פרסמה לקראת ההתנתקות מכתב ובו חתימות של 13,000 חיילים המסרבים לקחת חלק בפינוי ההתנחלויות.
האם תרמה ההתנתקות לביטחון האישי של אזרחי ישראל או פגעה בו?
ב-12 השנים שלפני ההתנתקות נהרגו ברצועה ובסביבתה 376 חיילים ואזרחים.
ב-12 השנים שלאחר ההתנתקות, נהרגו כתוצאה מסבבי הלוחמה נגד הרצועה 165 חיילים ואזרחים.
הנתונים ברורים- ההתנתקות חסכה חיי אדם רבים.
נכון למארס 2017, הוציאה המדינה 8.1 מיליארדי שקלים על תוכנית ההתנתקות: 4.9 מיליארדים שמהם הושקעו בתשתיות למפונים ובפיצויים שניתנו להם. בכל משפחה הושקעו בממוצע מעל מיליון וחצי שקלים. 12 שנים חלפו ולמרות שהוקמו שתי מינהלות מיוחדות, ע"פ ועד מתיישבי גוש קטיף עדיין כ-160 משפחות שגרו בגוש ופונו במסגרת התוכנית ממשיכות להתגורר בקראווילות בדיור זמני.
את ההתנתקות ביצעה ממשלת ליכוד, לא ממשלת שמאל - באוגוסט 2005 פינה ראש הממשלה ויו"ר הליכוד דאז אריאל שרון באופן חד-צדדי את תושבי ההתנחלויות ברצועת עזה, וכוחות צה"ל נסוגו ממנה באופן מוחלט. רוב סיעת הליכוד הצביע בעד התוכנית. שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, הצביע בעד ההתנתקות - למרות שטען לאחר מכן כי היה ממתנגדי המהלך. עוד תומכת נלהבת של ההתנתקות הייתה מירי רגב, שדבררה אותה בתפקידה כדוברת צה"ל.
ברור שטווח הטילים מעזה גדל עם השנים, אולם הדבר אינו קשור להתנתקות, והיה מתרחש בכל מקרה- שני הצדדים לסכסוך שכללו את יכולותיהם הצבאיות. הטילים יוצרו כבר משנת 2001 בריכוזי האוכלוסייה בעזה, אליהם לא נכנס צה"ל מאז הסכמי אוסלו בשנות התשעים.
חשוב לציין כי דווקא מפלגות השמאל התנגדו ליציאה מהרצועה ללא התחייבויות ביטחוניות פלסטיניות. מכיוון שישראל נהנית מזה שנים ארוכות מהשותפות הביטחונית עם הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון, יתכן בהחלט שלו הייתה ההתנתקות מעוגנת בהסכם עם הרשות, היה המצב הביטחוני אחריה שונה לחלוטין.
גם בכירי מערכת הביטחון וגם רוב שרי ממשלת נתניהו לא חושבים לרגע לחזור ליישב ישראלים ברצועת עזה - לפי הערכות מומחי בטחון, המציאות המדינית-ביטחונית בישראל השתפרה בעקבות הנסיגה מעזה. ההיערכות מחדש סביב הרצועה – ובפרט פינוי הנוכחות האזרחית ממנה – שיפרה בצורה מובהקת את המאזן האסטרטגי משום שבשנים שקדמו להתנתקות הפכו ההתנחלויות ברצועת עזה לסכנה מתמדת לחיי אדם ולנטל כלכלי כבד על מדינת ישראל.
הנוכחות האזרחית ברצועה הקשתה על היכולת המבצעית של צה"ל. אין כל ראיה כי הנוכחות צבאית ישראלית ברצועה הייתה מבטלת את הצורך במבצעים גדולים, שכן גם לפני ההתנתקות ישראל לא פעלה בשגרה בעומק הערים הפלסטיניות, וכל פעילות בעומק השטח הייתה מחייבת יציאה למבצע ממילא.
ההתנתקות הייתה, אם כן, צעד חיוני לישראל- היא שמרה על חייהם של אזרחיה וחייליה. חשוב שאימהות לחיילים תיאבקנה נגד מאמצי הנדסת התודעה של מתנגדי ההתנתקות, שתפיסתם המשיחית מקדשת את האדמה. חובתנו להדגיש את המוסר והתועלת שבמדיניות המקדשת את האדם.
לקריאה נוספת על תוכנית ההתנתקות: https://bit.ly/2BFOWFe
למחקר "המאזן האסטרטגי של הנסיגה הישראלית מרצועת עזה" באתר מולד: https://bit.ly/30Viw1Z
על תמיכת נתניהו בהתנתקות: https://bit.ly/3f4XL91
על פרשת החומצה בכפר דרום: https://bit.ly/333EFOb