שני ספרים של אנדרה ז'יד, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1947 ומטובי הסופרים הצרפתים במאה ה-20, רואים אור בעברית. הראשון הוא מהתלה סרקסטית, נובלה הגותית שכתב ז'יד ב-1899, בשם 'פרומתאוס הכבול ברישול'; השני הוא רומן וידויי קצר, קלאסי יותר באופיו וסנטימנטלי יותר בנימתו, בשם 'חסר המוסר' (1902) שהביא לז'יד פרסום נרחב יותר בעולם הספרות.
שני הספרים כתובים בבהירות וביופי רב, ומענגים מסיבות שונות: הספר על פרומתאוס נכתב מכוח הייאוש העוקצני שמאפיין את ז'יד. יש בו מידה מכוונת של קלות דעת וחריפות מלוטשת, וככזה הוא שייך ליצירתו המוקדמת, לספרו 'ביצות' (1895), שגם ראה אור בשנים האחרונות בעברית, שבה מורגשים המשחק הספרותי המודע לעצמו ותפיסה מפתיעה, לא מצטדקת ולא הומניסטית, של החברה האנושית. הספר השני, 'חסר המוסר', שונה בתכלית. זהו סיפור מסע אקזוטי לצפון אפריקה ובחזרה לאירופה, בעל היבטים מגדריים וקולוניאליסטיים, שבמרכזו גם סיפור מסע אישי המסופר ברטרוספקטיבה; סיפור שיש בו מחלה, אהבה ומוות, התגלגלות ולידה מחדש: זניחה של הפעלתנות התבונית האירופית, המדע, הדת והלמדנות, וקבלה של החירות החושנית של החיים.
'פרומתאוס הכבול ברישול' הוא ספר מפתיע בגאוניותו: הוא מצליח ליצור אפשרויות של מחשבה רחבה מסיטואציות פשוטות. הספר מעמיד התנסות במשחק או בניסוי, מישהו זורק את קוביות הגורל, מערבב את הקלפים (שולח מסרים) ושם עצמו לראות מה יקרה, משלב יד אחת עם הקורא ומשער לאן ילכו הדברים. המשחק שז'יד מציע הוא תרגיל מטופש שנעשה על גבם של שני אנשים זרים זה לזה, שני אלמונים, חסרי מוח ומחוסרי תכונות מיוחדות. השניים האלה נפגשים במקרה במסעדה ומספרים זה לזה שקרה להם דבר מוזר: האחד קיבל סטירה לאחר שנתבקש לכתוב כתובת על נייר מכתבים; והשני מספר שהגיעה אליו מעטפה עם כתובתו, ובה שטר כסף שאינו יודע מה מקורו. הם מגלים שסיפוריהם קשורים זה בזה, האחד הפסיד והשני הרוויח באקראי, ושניהם חבים את המעשה לאותו אדם בעל הניסוי (שנקרא כאן זיאוס: איש עשיר שמגלם את החוק, את הגורל). בקיצור, עכשיו יש להם סיפור שממלא את חייהם. התקרית לא מניחה להם (ההפסד, הרווח), ובאופן מוזר הם מרגישים שרוחם משתנה לאור מצב העניינים החדש, איזה עניין פנימי מציק להם ביחס לעצמם ולזולתם, איזו בושה, איזו אשמה, מוסר כליות שהולך ומכרסם בהם.
עד ששתי הבובות האלה פוגשות אדם שלישי, את פרומתאוס המיתולוגי, יושב כעת איתם במסעדה הפריזאית ומסביבו חג לו הנשר שמנקר מדי יום מן הכבד שלו. פרומתאוס זה מנסה לבאר איתם את המצוקה הזאת ולתת לה מענה ערכי: לכל אחד יש נשר משלו, הוא אומר, "נשר, יש לכולנו", ועל כן עלינו לא רק לאהוב את האדם ואת האנושות, אלא גם להתעניין במיוחד במה שטורף את האדם ואת האנושות, "ומי טורף את האדם?" — הרי זה הנשר שלו, מסביר פרומתאוס בנאום קצר, כמי שלמד בשבי להכיר ולאהוב את היצור שאוכל מבשרו. ובכן, מהו הנשר? — זאת השאלה; ומדוע היצור האנושי נדרש לשלם מחיר כבד שכזה (נשר יש לכולם) כאשר הוא מנסה להבין את דרכו ואת מעשיו? מדוע הוא נדרש לשלם מחיר תמורת ההפסדים והרווחים האקראיים שלו עצמו? התשובה לכל אלה היא פשוטה ומפתיעה: ז'יד מכניס בנאומו של פרומתאוס דברים כמו ממשנתו של רוסו על ההשחתה של הקדמה החברתית, הנשר מופיע אפוא לתבוע את ליטרת הבשר שלו, משעה שלא מספיקה עוד התודעה המוארת ותום הלב הפשוט, משעה שגניבת האש מהאלים מעלה גם את שאלת התכלית האנושית.
"לא עוד אמונה בטוב, אלא תקווה חולנית לטוב יותר", מבהיר פרומתאוס. החתירה לתכלית ולקדמה מביאה עימה מצפון נגוע, תקווה חולנית, מחלה. אמנם האמנות נובעת מן המחלה הזאת ומציעה מזור: היא הופכת בחזרה את החולי לצורה יפה, ומפארת כך את נוצותיו השחורות של הנשר. אבל ז'יד אינו מסתפק בכך. פרומתאוס מציע להתגבר על הנשר ולאכול אותו, חד וחלק. במילים אחרות, המשל דורש מאיתנו להשתחרר מ"השיגעון המעגלי" של השאיפה והאשמה ולהתמסר להכרעותיו הא-מוסריות של הגורל. מי שיאכל את הנשר שלו, יחסל את ייסורי המצפון שלו, יוכל להשיג חיים חסרי פניות ולפעול ללא מניע (ללא רווח קפיטליסטי וללא חובה מוסרית). אמנם הוא יחבור לאיזו דיאלקטיקה קניבלית שבה הוא יאכל את מי שאוכל אותו, אבל הוא גם ייסחף עם תנאי המשחק, יחשוף עצמו ביתר שאת אל הכאוטיות של הזמן, ויתענג מתנועת החיים חסרת הגבולות.
בנקודה זו, מתחיל הספר השני, 'חסר המוסר', ומכאן היופי לקרוא את שני הספרים בזה אחר זה. 'חסר המוסר' אינו מעלה עוד נוסחאות תיאורטיות מבריקות ומשעשעות, אלא מחפש את הדרך, באופני החוויה, כדי להשתחרר מכבלי התודעה של ההשכלה הניאו-קלאסית והמוסר הנוצרי, ולפנות אל התעוררות הגוף והסרת המסכות. החולי אינו עוד מצוקה תרבותית מופשטת, אלא חולשה פיזיולוגית ממשית - הדמות הראשית חולה בשחפת. ולכל אורך החלק הראשון של הספר היא מבקשת להתגבר על מחלתה על ידי התפעלות מנופי הטבע של הדרום: השמש הקופחת, צל העצים בגנים, הבוסתנים בנווה המדבר, רעיית הצאן והחליל המנגן, הנשים הכובסות, הילדים והנערים המשתובבים סביב. חזרה אל הטבע, אל הכפר, אל ראשית הציוויליזציה, המספר אוסף למשל את שמות הילדים והנערים האלג'יראים: באשיר, לוסיף, ח'דרה, לשמי, מוֹכְּתיר, ונופל בשבי הקסם של כוח החיים ויופיים. "הייתה כאן יותר מהחלמה ממחלה; זו הייתה התעצמות, התפרצות של חיים, התגעשות של דם עשיר יותר וחם יותר, שזרם אל כל מחשבותיי, שחתר לגעת בהן אחת-אחת, לחדור לַכול, להפיח רגש וצבע גם במרוחקים, בעדינים ובחשאיים שבסיבי הווייתי. [...] חסון עוד לא הייתי בעיניי, אך כן בדרך להיות: הרמוני, חושני, כמעט יפה".
אנדרה ז'יד הוא בשורה, רוסו מתחלף בספר הזה בניטשה. 'חסר המוסר' הולך ונעשה מורכב, הן ביחס לקונפליקטים של האני, והן במסריו בנוגע לזולת. זה באמת ספר מופלא ומדויק: התעצמות החיים של המספר, וכן ההתמקדות בעצמו — חיפושיו האותנטיים והטרנסגרסיות המיניות — גובים מחיר מהאישה שמלווה אותו. הנה גם זוהי מנת חלקו של מי שאוכל את נשרו. •
פרומתאוס הכבול ברישול // אנדרה ז'יד } תרגום: אביבה ברק-הומי } נהר ספרים } 128 עמ' חסר המוסר // תרגום:
ניר רצ‘קובסקי } אחוזת בית } 174 עמ'
שני הספרים כתובים בבהירות וביופי רב, ומענגים מסיבות שונות
