מיכאל סייג נפצע בעינו בתל פאחר ונפטר אחרי שנה וחצי באשקלון * אחיו החל לאחרונה לחפש חברים ששירתו איתו כדי שיספרו עליו, ופועלים להנצחתו על אנדרטת הנופלים במצפה גולני * מי מכיר, מי יודע?

יוני 1967, בתקופת האשפוז בבי"ח רמב"ם: מיכאל סייג (משמאל) אוחז בידו של אחיו, אלי. מימין: גבי שטיינר, שכנה מהמושב, מעיינת בעיתון שהכותרת שלו היא "מעל פסגת הר הצופים"

שמו של מיכאל סייג לא חרוט על אנדרטת הנופלים בתל פאחר. אולי כי מת כשנה וחצי אחרי מלחמת ששת הימים מאותו רסיס רימון שחדר לראשו. לקח זמן עד שמשרד הביטחון הכיר בו כחלל צה"ל. מיכאל נפצע בעינו הימנית שאותה איבד בקרב. הרסיס נותר תקוע בראשו ובמשך הזמן גרם לדלקת קטלנית של קרום המוח. מיכאל התמוטט בביתו במושב גיאה ונפטר תוך 24 שעות.

כ-60 שמות חקוקים על הגל-עד בתל פאחר תחת הכותרת "חללי גדוד 12 ונספחיו". רבים מהם כלל לא נפלו בכיבוש המוצב הסורי, ושמו של סייג אינו ביניהם. רק בשנתיים האחרונות החלה המשפחה לפעול כדי שיוכר כחלל של אותו קרב וששמו יונצח על האנדרטה. הם גם מנסים לשנות את קברו בחלקה האזרחית בבית העלמין הישן באשקלון, כדי שיקבל אופי צבאי.

מי שמוביל את המאמץ המשפחתי היא שרה סייג, הנשואה לחיים, אחיו הצעיר של מיכאל. לאחרונה הם החלו בחיפוש אחרי חברים ששירתו עם מיכאל, הכירו אותו ויוכלו לספר על שירותו ועל נסיבות פציעתו. שרה מרכזת מסמכים, שולחת מיילים, מצלצלת ומבררת. עד עכשיו אין יותר מדי תוצאות. הם תלו תקוות בשמואל בן חמו, סמל מחלקה א' בפלוגה א' של גדוד 12, שם שירת מיכאל, אבל כשצלצלתי אליו השבוע לביתו בעכו לא היו לו בשורות למשפחה: "מצטער, אני ממש לא זוכר את הבחור". 

מי שזוכר את מיכאל סייג הוא זמיר כהן, החובש הפלוגתי בגדוד 12, שסיפר השבוע: "את סייג פגשתי כשהוא שוכב פצוע על התל הצפוני, אם אני לא טועה. הוא קיבל כדור או רסיס בעין, כנראה רסיס כי לא היה חור יציאה. אם זה היה כדור, הוא לא היה נשאר חי. העין שלו היתה שפוכה. אני זוכר שהוא שמח לראות אותי. עשיתי לו חבישה, שמתי לו משולש. הוא היה בהכרה מעורפלת. אני זוכר שאחרי חצי שנה פגשתי בו בגדוד כשהיינו במסעאדה, היתה לו עין זכוכית. ומה שקרה אחר כך זה שהרסיס שהיה תקוע לו בעצם הגולגולת זז וגרם למותו. מבחינה מנטלית הוא היה מאה אחוז. דיברתי איתו והוא היה בסדר. רק שנים אחרי שנפטר שמעתי על זה, חבל לי עליו".

1967, מיכאל סייג וחבריו לפלוגה א' במסע שנערך מקרית גת לאילת

מיכאל סייג ומשפחתו עלו ממרוקו ב-1955 כשהיה בן 7. המשפחה על ארבעת האחים וארבע האחיות התיישבה במושב גיאה (דרומית לאשקלון) והתפרנסה מחקלאות וגידול פרות. מיכאל היה השלישי מבין האחים, וכולם עבדו כדי לעזור בפרנסה. חיים, שהיה צעיר ממיכאל בחמש שנים, זוכר את אחיו שלמד בתיכון האיזורי בנהורה ואת שניהם עובדים במושב הסמוך תלמי יפה כדי לעזור למשפחה, עד גיוסו של מיכאל לגולני.

גאווה של לוחם. סייג קיבל פס לאירוע משפחתי

חיים: "כמה ימים אחרי שפרצה מלחמת ששת הימים הודיעו לנו שמיכאל נפצע. אני זוכר שנסעתי לבית החולים עם אמא שלי וחברה שלי בסיטרואן מצ'וקמקת של שכן במושב. מיכאל שכב עם רטייה, לא סיפר מה היה ומעולם לא דיבר איתי על זה. זו תקופה שעבורי היא כמו בלק אאוט, אני לא מצליח להיזכר כמעט בכלום. הוא היה בתקופת שיקום, קיבל עין מזכוכית, התארס עם בחורה מבאר שבע ואני זוכר שלפני יציאות איתה היה שוטף את העין".

את העין של סייג זוכר גם לוחם אחר שנפצע בתל פאחר והיה עם מיכאל בבית הבראה בעכו. יום אחד, הוא מספר, כשהחבר'ה היו בחוף הים, נפלה לפתע העין של מיכאל. הוא הרים אותה מהחול, שטף אותה בברז כיבוי וכולם וגם הוא צחקו על העניין.

בדו"ח סיכום מחלה של מחלקת עיניים בבית חולים רמב"ם ב-26 ביוני 1967 כתב הרופא ד"ר י. שרף: "נתקבל לאחר פציעה חודרת דרך האורביטה הימנית וגלגל העין הימנית… בקבלתו החולה בהכרה מעורפלת, ממלא פקודות, מניע ארבעת הגפיים, גלגל העין הימני קרוע… למרות שיפור ניכר במצבו הכללי לא חל שינוי במצב הכרתו… נתגלה שטף דם אשר נספג בהדרגה, יחד עם זאת הכרתו של החולה נעשתה צלולה… מימין ארובת העין נקייה, הפצע סגור. הועבר למנוחה בבית הבראה, הוזמן לבדיקת ביקורת במרפאה צבאית".

בראשון בפברואר 1969 התעורר בוקר אחד מיכאל עם כאב ראש איום והתחיל לדפוק את הראש בקיר. חיים: "לקחו אותו לבית החולים באשקלון ויותר לא ראיתי אותו. הוא נפטר למחרת מדלקת קרום המוח". אלי: "לא האמנתי שימות. זה קרה תוך 24 שעות, הזעיקו אותי מהצבא ישר להלוויה".

האחים מספרים שמותו גמר את המשפחה. ההורים התמוטטו – האמא חלתה בסוכרת, האב החל לרדוף אחרי משרד הביטחון כדי שיכירו בבנו חלל צה"ל. אלי: "הם הפסיקו לעבוד, הפרנסה נפגעה, אבא היה שבור, התחיל למכור את הפרות".

חיים לקח את זה קשה מכולם. אלי זוכר אותו בהלוויה בוכה "בכי קורע לב שריגש את כולם". בליל כלולותיו עם שרה, מספר חיים, במקום לשמוח הוא בכה כל הלילה. שרה: "אני זוכרת את יום הנישואין שלנו שחיים כל הזמן בכה – איך מיכאל לא זכה להיות בחתונה שלו".

כשחיים התגייס הוא נאבק להגיע ליחידה קרבית: "לקחתי את מותו של מיכאל קשה מאוד, רציתי לשרת בצנחנים ולהתנקם בערבים על מות אחי. כל הזמן חלמתי על מלחמה. אבל בצבא לא רצו לקחת אותי כי הייתי אח שכול. בסוף שירתתי בהדרכה".

משפחת סייג עברה מאז תלאות ומהמורות שונות, חיים עבר השתלת לב, ובשנים האחרונות, כמו שמספרת אשתו שרה, הוא הולך לישון עם מיכאל ומתעורר עם מיכאל, או שלא ישן בכלל, ויש שתיקה ומועקה. לבסוף הרימה את הכפפה והחלה לנבור בעבר. לפני שנה וחצי יזמה מפגש משפחתי בתל פאחר, אליו הגיעו שלושה לוחמים מגולני של אז (עמרם שטרית, מאיר אביב-אבוטבול ואשר גולדברג). הפרויקט של שרה כולל גם מאמץ שמיכאל ייחרט על אנדרטת תל פאחר, אבל לא פחות מזה לאסוף מידע על שירותו. שרה: "חיים חייב לדעת על מיכאל יותר משאנחנו יודעים כיום – איפה נלחם, מי נלחם, מה עשה בדיוק בצבא".

חיים: "מיכאל אף פעם לא דיבר על הקרב, אני לא שאלתי, גם האחים לא שאלו, ובגלל זה אני כועס על עצמי עד היום. החלום שלי זה למצוא חבר שלו שיבוא ויספר ממנו איזו חוויה, משהו מהאימונים. אחד שיגיד לי – אני ישנתי ביחד עם אח שלך באותו אוהל".

חיים ושרה סייג. ביום נישואיהם הוא לא הפסיק לבכות על אחיו מיכאל

אם לאחד הקוראים יש מידע על מיכאל סייג – הוא מוזמן להשאיר את הפרטים שלו בתגובות.