ממחסן ביתו בעיר בצפון הארץ א' מדבר איתי. הוא חושש מאוד, אפילו מתבייש. את הסיפור שלו כמעט אף אחד לא מכיר, אפילו לא משפחתו, חוץ מכמה גורמים בצבא שעד היום מעדיפים לשמור על שתיקה ולהמשיך הלאה. אולי כדי שלא לסכן לעצמם את הקריירה או את הפנסיה המתקרבת, אולי כי פגיעות מיניות בגברים פחות "באופנה" מבחינתם.
א' התגייס עם מוטיבציה גבוהה: הוא שאף להיות לוחם, אבל בעיה רפואית שצצה אצלו בתוך כמה חודשים אילצה אותו לוותר על החלום, אבל לא על הרצון להישאר בתפקיד משמעותי. אחרי שנה וחצי בבסיס הוא יצא לקורס קצינים, וממנו חזר לשרת בבסיס פתוח המרוחק שעות נסיעה מביתו, כשאת הלילות הוא מבלה בבסיס, כמעט לבדו. שם, בבסיס הזה, יכיר את האיש שישנה את חייו.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"הגעתי למחלקה, הכרתי את החיילים, את הנגדת שלי, את המפקד, וגם את אותו איש מילואים שהגיע לחפוף אותי", נזכר א'. "בחור מוכר בבסיס, ששירת תקופות ארוכות של מילואים לפני כן. גם המפקדת שלי הכירה אותו, מפקד המחנה הכיר אותו. הם זימנו אותו במיוחד, לא מדובר באיש מילואים אקראי שהגיע לשם במקרה".
מ"שאלות קשות" למגע פיזי לא רצוי
"הייתה לי שם מחלקה די גדולה והיה הרבה לחץ מקצועי. הגעתי מקורס קצינים עם פער ידע גדול והייתי תלוי במילואימניק, ובחפיפה היו לי איתו הרבה שעות לבד במשרד". קולו של א' מתחיל להישבר כשהוא משחזר את מה שקרה מכאן והלאה. "בשבוע הראשון הוא עוד לא היה פתוח איתי, אבל התחיל לשאול כל מיני שאלות שהן יכולות להיות אגביות או סתמיות, שאלות בין חברים: 'יש לך חברה? כמה זמן הייתה מערכת היחסים הכי ארוכה שלך?' שאלות שהן לכאורה סבבה. אומנם הוא ממונה עליי וזה תחום אפור, אבל זרמתי עם זה".
התיאורים של מה שעבר על הקצין במשך חודש ימים באותה חפיפה מצמררים. אנחנו שומעים לא מעט על מקרים של הטרדות מיניות כלפי נשים, פחות על גברים שמוטרדים, ועוד פחות כשזה קורה בצבא. "עם הזמן השאלות הלכו ונהיו יותר מורכבות, יותר אישיות, חודרות, אינטימיות. שאלות הרבה יותר קשות", הוא מתאר בכאב.
"זה היה תהליך. פתאום הוא שאל שאלות קשות יותר והתקדם עוד טיפה ועוד טיפה. זה התחיל בשאלות של 'ניסית להיות עם גבר? פעם ניסית משהו אחר? פעם התנשקת עם גבר?' והמשיך לדברים כמו 'אם הייתי נוגע בך, מה היית מרגיש?'" א' עוצר, נושם עמוק ומיד ממשיך: "לאט-לאט זה גם המשיך למגע פיזי. אם אני איתו במשרד, הוא מרגיש בנוח לשים לי יד על הברך ולנסות לעלות כלפי מעלה. אני כל הזמן עוצר אותו ומבהיר לו שזה לא מתאים, מרחיק אותו ודוחף אותו".
"זה התחיל בשאלות של 'ניסית להיות עם גבר? התנשקת עם גבר?' ו'אם הייתי נוגע בך, מה היית מרגיש?' – לאט-לאט זה גם המשיך למגע פיזי"
אבל הבלבול ואי-הוודאות של א' גדולים. הוא פחד שהוא לא מבין את הסיטואציה, חשש שמדובר בסגנון דיבור ולא בחציית קווים אדומים. "פחדתי להיות בוטה או לצאת הומופוב. גם לא רציתי לפגוע בו, אבל בעצם אני הייתי הצד הנפגע, ב-100%". א' הרגיש אובד עצות, שאין לו למי לפנות. המפקד שמעליו היה מפקד המחנה, והוא הרגיש פחות בנוח לשתף אותו.
"המשרתים בבסיס היו יוצאים ליומיות ורוב הזמן הייתי שם לבד", אומר א'. "נאלצתי לישון בבסיס לבד, הייתי הקצין היחיד שסוגר וישן בבסיס לאורך כל השבוע, אז גם כשאתה בבסיס אין לך את מי לשתף או ממי לקבל עצה. זה הגיע למצב שאני עובר לידו, ואם אף אחד לא רואה, הוא נותן לי סטירה בישבן". מסכת ההטרדות מצד המילואימניק לא נגמרה שם: "היו מצבים שאני איתו במשרד ומבקש ממנו שיעזור לי במשהו, והוא אומר לי, 'אני לא רואה מי פה, אני צריך לשבת עליך', דברים הזויים! הוא בא לחפוף אותי לתפקיד, הוא הממונה, זה משהו שלא אמור לקרות בצבא ולא אמור לקרות בכלל".
"זה הגיע למצב שאני עובר לידו, ואם אף אחד לא רואה, הוא נותן לי סטירה בישבן. פחדתי להיות בוטה או לצאת הומופוב. גם לא רציתי לפגוע בו, אבל בעצם אני הייתי הצד הנפגע"
"ידעתי שאם אספר בבית זה יפגע בי"
א' לא שיתף בשלב הזה את החברים בבית, ופנה לקצינת יוהל"ם (יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר), שממונה בין היתר גם על נושא ההטרדות המיניות. "היא משרתת קרוב אליי, פחות או יותר בגילי, והרגשתי ממש לא בנוח לפנות אליה. היא גם מכירה אותו לפניי והם סוג של חברים. הוא שירת שם יחד איתה, הם היו אוכלים צוהריים יחד ויוצאים יחד גם מחוץ לצבא. המפקדת שלי היא זאת שזימנה אותו למילואים, וההיכרות שלהם הייתה ממש טובה אז היה לי פחות נעים לספר לה".
הקצין הרגיש שהוא נאלץ לשמור על שתיקתו: "אתה לא יכול לשתף בזה את החיילים שלך, אתה לא יכול לשתף בזה אף אחד שהוא לא מפקד שלך, אתה לא יכול לשתף בבית. אני בא מבית מאוד שמרני וידעתי שאם אני אספר דבר כזה, זה רק יפגע בי. עד היום ההורים שלי לא יודעים כלום, זו בדידות איומה. הייתי קצין חדש ביחידה, ויש הרבה עניין של אגו והרבה פחד ובושה. אתה מתבייש שזה קורה לך. אתה מתבייש בזה שאתה לא יכול לעצור אותו, שאתה לא יכול לעשות 'פוס' ולקטוע את זה. הרגשתי פגיעה בגבריות. לא מזמן יצאתי מקורס קצינים והרגשתי בשיא, ופתאום קיבלתי כזאת סטירה שלא ידעתי איך להתמודד איתה".
ואז, בהחלטה של רגע, א' החליט לעשות מעשה: "ישבתי במשרד והייתי מאוד לחוץ וקפוץ. ידעתי שאם קורה משהו היום, אני חייב לעמוד על שלי ולהזיז אותו ממני. הייתי חייב לעשות מעשה יותר קיצוני ודרמטי כי אני לא מוכן לשתוק יותר". א', בחור עדין מאוד, מתאר במעין שלווה קפואה גם את מה שעבר. "אני לא טיפוס אגרסיבי, לא רב עם אף אחד, לא מרים את הקול, גם כמפקד. בקיצור, לא נתקלתי בסיטואציה שאני חייב לעמוד בה על שלי בתקיפות ולעשות מעשה יותר רציני".
"אתה מתבייש שזה קורה לך. הרגשתי פגיעה בגבריות. לא מזמן יצאתי מקורס קצינים והרגשתי בשיא, ופתאום קיבלתי כזאת סטירה שלא ידעתי איך להתמודד איתה"
"ניסה להכניס את היד מתחת לחולצה"
וכך משחזר א' את אותם רגעים: "באותו יום היינו שוב במשרד הוא ואני, והוא סגר את הדלת ואמר: 'חם לי, לא מרגישים את המזגן'. הוא ביקש לראות משהו, אז סובבתי לעברו את המסך כי לא רציתי שהוא יתקרב. הוא אמר לי: 'מפה אני לא רואה טוב', קם לעברי וניסה לשבת עליי, ואני באגרסיביות הזזתי אותו. הוא הסתכל עליי, שם לי יד על העורף, על הכתף, התקרב אליי, ניסה להכניס את היד מתחת לחולצה". א' ממשיך ומתאר: "באותו רגע, אני לא זוכר בדיוק, רק במעורפל – הדפתי אותו ממני והוא עף אחורה לכיוון הקיר. מהר ברחתי החוצה מהמשרד. הוא כנראה הבין שזה הולך להיגמר שם וברח מהבסיס".
"במשך שעה וחצי ישבתי בחוץ ובכיתי בעצבים במצב שבחיים לא חשבתי שאהיה בו, ולא ידעתי מה לעשות ולמי לפנות", הוא נזכר. "קצינת היוהל"ם הייתה מודעת להטרדות ויעצה לי להגיש תלונה או לפנות לגורמים פיקודיים, אבל פחדתי והתביישתי. זה פחות מקובל בקרב גברים לבוא ולהתלונן על הטרדות מיניות, בטח מצד גברים אחרים".
"המפקדת שלי התקשרה אליי כמה פעמים, אבל הייתי בהתקף מטורף של בכי וחרדות ולא עניתי. אחרי כמה זמן הגעתי אליה והחלטתי לספר לה את כל מה שקרה בחודש האחרון על בסיס יום-יומי". א' היה בטוח שהמפקדת שלו, זו שאמורה לדאוג לבריאותו הנפשית והפיזית, תסייע לו, ופנה אליה: "'לא שיתפתי אותך עד עכשיו כי את חברה מאוד טובה שלו, אבל אני באמת באמת צריך עזרה. את בגיל של אימא שלי, ואני רואה אותך בתור האימא שלי פה. את גם המפקדת שלי ואני חייב שתעזרי לי למצוא פתרון כי אני לא רואה איך אני יוצא מזה'. היא הרגיעה אותי במשך דקה-שתיים ונתנה לי לשתות".
מיד לאחר מכן פנתה המפקדת לא' ואמרה: "קח עוד דקה להירגע וכשתחזור תראה ששלחתי לך כמה מיילים. אני צריכה שתעבור עליהם". מאותו רגע היא לא דיברה עם א' על נושא ההטרדות, לא שאלה ולא דאגה: "היא לא בדקה מה איתי, לא דאגה לדבר עם אותו איש מילואים, לא דאגה להרחיק אותו", מאשים א', שהביע תדהמה מהתנהלותה. בצה"ל אומרים מנגד: "מפקדיו סייעו לו ושוחחו איתו תוך גילוי רגישות והתחשבות מרבית": התגובה המלאה – בסוף הכתבה.
"החלטתי לספר למפקדת שלי את כל מה שקרה בחודש האחרון על בסיס יום-יומי. המפקדת הרגיעה אותי ונתנה לי לשתות ואז אמרה: 'קח עוד דקה להירגע וכשתחזור תראה ששלחתי לך כמה מיילים, אני צריכה שתעבור עליהם'"
"הקצינים שאלו אותי אם אני סטרייט"
בצר לו פנה א' לטיפול אצל קב"נית ופסיכיאטר, אבל המילואימניק המטרידן חזר לבסיס לאותו תפקיד בדיוק: "הוא עדיין איתי במשרד כל יום. אומנם הוא תפס מרחק ובילה יותר עם הנגדת, אבל הייתה אינטראקציה, אז מן הסתם לא יכולתי לעשות משהו דרסטי. זו הייתה סיטואציה בלתי אפשרית". גם הניסיונות לעזרה נפשית בצבא הותירו את הקצין בתחושה מרה: "כל פסיכיאטר שנפגשתי איתו מיד שלף מהשרוול את הקלף של פרופיל 21. הרגשתי שאף פסיכיאטר בדרך לא נמצא שם כדי לעזור לי ולטפל בי ושכולם ניסו די לגלגל אותי הלאה מהם והציעו לי פשוט להשתחרר".
"כל פסיכיאטר שנפגשתי איתו מיד שלף מהשרוול את הקלף של פרופיל 21. הרגשתי שאף פסיכיאטר בדרך לא נמצא שם כדי לעזור לי ולטפל בי ושכולם ניסו די לגלגל אותי הלאה מהם והציעו לי פשוט להשתחרר"
הקצין החליט להתקדם בטיפול והופנה גם לקצינת משאבי אנוש פיקודית בדרגת אלוף-משנה, שאחראית בין היתר לזימון של אותו איש מילואים. אבל עד לפגישה איתה נאלץ א' לעבור פגישות עם דרגי ביניים שהוא לא מכיר, לפי דרישתה – ולחשוף לפניהם הכול. "הייתי צריך לגולל בפניהם את כל הסיפור לפי תאריכים, שמות, אירועים. הם שאלו דברים מאוד אישיים ואינטימיים", הוא נזכר. "שאלו אותי אם אני סטרייט, שאלו אם אני כל סוג אפשרי של להט"ב, אם אי-פעם הייתי במערכת יחסים כזאת, אם זה משהו ששידרתי או רציתי. לא הייתה לי ברירה, הייתי חייב לשתף פעולה".
"הייתי צריך לגולל בפניהם את כל הסיפור. הם שאלו דברים מאוד אישיים ואינטימיים, אם אני כל סוג אפשרי של להט"ב, אם אי-פעם הייתי במערכת יחסים כזאת, אם זה משהו ששידרתי או רציתי. לא הייתה לי ברירה, הייתי חייב לשתף פעולה"
הפגישה עם הקצינה הבכירה נמשכה חמש דקות, ואחריה סוף-סוף החליטו לעצור את המילואים של א', אחרי קרוב לארבעה חודשים. "היא דיברה איתי כמו שמדברים עם מחשב, שאלות של כן ולא, מאוד בינארי, ולא אפשרה לי יותר מדי להרחיב בדיבור".
בשלב הזה עבר א' תפקיד, אבל תחושת האשמה לא מרפה ממנו בשום מקום. "פחדתי שכולם יודעים. השמועות בבסיס מתפשטות במהירות מטורפת ופחדתי שזה המצב. היו חודשים של סיוט שאני מגיע הביתה ולא יוצא, לא מדבר עם חברים או משפחה. נמצא בחדר, חוץ מבקידוש או אירועים בודדים, ולא משתף. ירדתי בזמן הזה 8–9 קילו והתחלתי לקבל כדורים פסיכיאטריים". המפקדת, שהבינה את חומרת המצב והבטיחה להעביר אותו תפקיד, עשתה את זה כמו שרק צה"ל יודע – בדיליי של שלושה חודשים.
"פחדתי שכולם יודעים. השמועות בבסיס מתפשטות במהירות מטורפת ופחדתי שזה המצב. היו חודשים של סיוט שאני מגיע הביתה ולא יוצא. ירדתי בזמן הזה 8–9 קילו והתחלתי לקבל כדורים פסיכיאטריים"
"זו הסיבה שרוב הגברים שותקים"
חודש לתוך התפקיד החדש, א' חווה פלאשבקים והתקפי חרדה. "אני בקושי ישן בלילה, מתחילים לי סיוטים", הוא נזכר. הקצין פנה שוב לטיפול פסיכיאטרי, ובסופו של דבר השתחרר מהצבא, אבל למעשה לא באמת השתחרר. "שיתפתי כמה חברים קרובים, והתגובה שלהם הייתה, 'איך לא נתת לו אגרוף או דחפת אותו? אני במקומך הייתי קושר אותו לכיסא, חונק אותו'. התגובות האלה רק מגמדות אותך יותר".
"בקושי ישנתי בלילה, התחילו לי סיוטים. שיתפתי כמה חברים קרובים, והתגובה שלהם הייתה, 'איך לא נתת לו אגרוף או דחפת אותו? אני במקומך הייתי קושר אותו לכיסא, חונק אותו'. התגובות האלה רק מגמדות אותך יותר"
"זה הכניס אותי ללופ על זה שהתנהלתי בצורה לא טובה, שלא פעלתי כמו שהייתי רוצה, המון הלקאה עצמית", משתף א'. "יש הרבה יותר מודעות לנושא של תקיפות מיניות בקרב נשים, אבל אין הבדל בין גבר לאישה בעניין הזה. לשניהם זה מרגיש אותו דבר, אבל הקבלה של זה בחברה היא אחרת, זו גם הסיבה שרוב הגברים שזה קורה להם שותקים וממשיכים הלאה".
בהתייעצות עם פסיכיאטרית פנה א' לעורך הדין ידידיה בלומהוף, והלה סייע לו לתבוע הכרה ממשרד הביטחון בלי להתעמת עם המילואימניק, בלי להגיש תלונה במשטרה ובלי לפתוח בחקירה. "אחרי שהשתחררתי קניתי תרופות, שילמתי על טיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים, קנאביס רפואי. הגשתי את התביעה בחודש שבו איציק סעידיאן שרף את עצמו מול משרדי אגף השיקום".
"זה הכניס אותי ללופ על זה שהתנהלתי בצורה לא טובה, שלא פעלתי כמו שהייתי רוצה, המון הלקאה עצמית. יש הרבה יותר מודעות לנושא של תקיפות מיניות בקרב נשים ואין הבדל בין גבר לאישה בעניין הזה – אבל הקבלה של זה בחברה אחרת"
באגף השיקום הצמידו לא' יועצת, והיא ליוותה אותו בתהליך: "אחרי שנה הגעתי לוועדה, ובסיוע של עו"ד בלומהוף קיבלתי הכרה כנכה צה"ל 30% ממש חודש–חודשיים אחרי כן. מבחינתי הליך ההכרה והשיח מול משרד הביטחון היה מדהים. הרגשתי בנוח לפנות אליהם בכל שעה ותמיד קיבלתי מענה מצוין: גם הרופאים שקיבלו אותי בוועדה הרפואית היו מאוד קשובים ומכילים והרגשתי ממש בנוח מולם. למרות כל מה ששמעתי על הוועדות לפני כן".
"לפי הספרות – פגיעה מינית מהווה גורם סיכון משמעותי לפתח הפרעה נפשית כגון PTSD וחרדה", מציין עו"ד בלומהוף, בעלים של משרד עורכי דין שמתמחה בתביעות נגד משרד הביטחון. "אם הפגיעה המינית התרחשה בצבא ו/או נגרמה בעקבות השירות הצבאי, ניתן לתבוע את משרד הביטחון כדי להיות מוכרים כנכה צה"ל. הכרה בפגיעה נפשית מזכה את הנפגע בליווי ובתמיכה הכוללים כיסוי הוצאות הטיפול, תגמולים ועוד הטבות שונות".
עו"ד בלומהוף מדגיש: "גם אם הנפגע לא הגיש תלונה במשטרה וגם אם לא נפתחה חקירה, עדיין ניתן יהיה להגיש תביעה למשרד הביטחון ולהיות מוכרים כנכה צה"ל אם יוגשו הראיות המתאימות. לצערי, משרדי מייצג מספר רב מאוד של נשים וגברים אשר סובלים מנכות נפשית בעקבות הטרדות ופגיעות מיניות בצבא. חשוב מאוד לקבל את ההכרה כדי לשפר את איכות החיים של הנפגעים ולצמצם את עלויות הטיפול. כמו כן, הרבה פעמים הפרעה נפשית פוגעת ביכולת ההשתכרות של הנפגע, וגם פה הכרה של משרד הביטחון יכולה לתמוך ולממן".
"סיוט שאני איתו בכלוב והוא רודף אחריי"
במסמך שהגיש א' לוועדה, הנזק הרב שנגרם לו זועק מכל אות: "התחילו לי סיוטים בלילה, שחוזרים עד היום, שאני איתו בתוך כלוב והוא רודף אחריי ואני מנסה לברוח ואף אחד לא עוזר לי", סיפר הקצין בבדיקה הפסיכיאטרית. "הסיוט השני זה שאני בבית משפט צבאי ומספר את מה שהיה לשופט ואף אחד לא מאמין לי. אין לי קול ואני לא מצליח לדבר".
"התחילו לי סיוטים בלילה, שחוזרים. היה לי סיוט שאני בבית משפט צבאי ומספר את מה שהיה לשופט ואף אחד לא מאמין לי. אין לי קול ואני לא מצליח לדבר"
מלבד הסיוטים א' מתאר "שגרה" של תפקוד פגום, התקפי חרדה, קשיים בשינה, קשיי ריכוז, הימנעות מקשרים זוגיים, כעס עצמי וחששות – לצד הסתרה כואבת מהמשפחה: "אני שם מסכות כדי שאף אחד לא יידע מה עובר עליי, לא מרגיש בנוח עם המשפחה". בדוח הפסיכיאטרי נכתב: "יש להכיר בקשר גרימתי בין האירועים בשירות לבין התפתחות הפרעת החרדה ממנה הוא סובל כיום". לבסוף החליטו במשרד הביטחון לאמץ את ההמלצה: "הגענו למסקנה כי הפרעת החרדה אירעה בתקופת שירותך הצבאי ועקב שירותך".
כיום א' מקבל קצבה חודשית, טיפול פסיכולוגי לכל החיים ותרופות: "היום אני עובד עם בעלי חיים, זה גם שיקומי עבורי". כרגע הוא לא חושב להתלונן על איש המילואים. "אין לי הכוח והרצון להתמודד עם זה. לא בא לי להתעמת, ורוב הסיכויים שאני לא רואה אותו יותר בחיים", הוא מדגיש. "התגייסתי לצבא בגיל 18 בלי בעיות, לקרבי, עם מוטיבציית שיא – ויצאתי לקצונה. צריך לדעת שיש גברים שסובלים מתקיפות מיניות. בתור לפסיכיאטר הייתי הבן היחיד, וכל השאר בנות".
"התגייסתי לקרבי עם מוטיבציית שיא ויצאתי לקצונה. צריך לדעת שיש גברים שסובלים מתקיפות מיניות. בתור לפסיכיאטר הייתי הבן היחיד, וכל השאר בנות"
והמועקה מלווה את א' עד היום. "לא הגיוני שאדם יתלונן מול עשרות קצינים ונגדים שלא קשורים לעניין רק כדי לקבל מענה. ברור לי שגם עכשיו יש איזשהו חייל שעובר משהו דומה והוא לא יודע מה לעשות. צריך לתת לחיילים כלים להתמודדות עם אירועים כאלה. איך לגשת, איך לטפל ומה להגיד. אם היה בצה"ל אפילו מישהו אחד שהיה מבין מה עובר עליי, אולי היום לא הייתי במצב הזה".
תגובת דובר צה"ל: "צה"ל מגנה כל פגיעה על רקע מיני, לרבות יצירת אווירה מטרידה, שימוש בשפה מינית וחדירה למרחב האינטימי של המשרתים. הקצין הגיש בקשה לשנות את שיבוצו ותפקידו נוכח מספר קשיים שונים אשר חווה במסגרת שיבוצו – ובהם הטרדה מינית בידי איש מילואים בבסיס. מפקדיו סייעו לו ושוחחו איתו תוך גילוי רגישות והתחשבות מרבית.
"הקצין הופנה לגורמי היוהל"ם על מנת שיציגו לו את האפשרויות להמשך טיפול בטענותיו על הטרדה. כמו כן, כלל ערוצי הסיוע הצה"ליים הקיימים והמוסמכים במקרה של פגיעה מינית הוצעו לחייל על פי צרכיו ובהתאם לרצונו. לאחר שיח עם קצינת המשא"ן (משאבי אנוש) הפיקודית, הופסק באופן מיידי שירותו של איש המילואים וכן אושרה בקשתו של הקצין לשינוי שיבוץ".