טור אישי "הרגשתי בת בית": כך האומנה הצילה לי את החיים

סטודנטית צעירה המתגוררת בירושלים מספרת על החיים במסגרות רווחה מגיל קטן, על משפחת האומנה שהעניקה לה בית ועל התמיכה לה היא זוכה גם בחלוף הזמן. "אי אפשר לזרוק אותנו לג'ונגל של החיים בגיל 18"

חדשות כיפה הודיה חדד 14/07/22 17:01 טו בתמוז התשפב

"הרגשתי בת בית": כך האומנה הצילה לי את החיים
צילום: shutterstock

הקשר שלי עם הרווחה החל כבר בגיל שש. גדלתי בסביבה משפחתית לא קלה, לצד עשרה אחים ואחיות. בשל נסיבות משפחתיות הוחלט ברווחה להוציא אותי מהבית לפנימייה, אבל הרגשתי שהמסגרת הזו לא מתאימה לי. השתוקקתי לתחושת שייכות, ליהנות מבית חם, מאווירה חמה ותומכת ולהרגשה שקיים עבורי מקום בטוח ומגן ואנשים שיראו אותי ויתמכו בי. רציתי את הדבר הבסיסי ביותר - להיות כמו כולם. 

משפחת אומנה הרגישה לי כמסגרת המתאימה והטובה ביותר לצרכים שלי ולכן ביקשתי שימצאו לי כזו. זה לא היה קל, תקופה משמעותית לא נמצאו לי משפחות מתאימות. נאלצתי לעבור  ממסגרת מוסדית אחת לשנייה, עד שאחותי הגדולה קיבלה החלטה אמיצה - "הודיה, את סיימת עם המסגרות המוסדיות, אני רוצה שתעברי לגור עם משפחתי", אמרה, וכך קרה. פנינו לארגון "אור שלום" המטפל למעלה מ- 40 שנה בילדים ונוער בסיכון, ואכן לאחר בחינה מדוקדקת של התאמת משפחתה של אחותי, הם הוגדרו כאומנת קרובים עבורי. 

עברתי תהליך שאפשר לי להשתקם

אמנם קרובים היא  סידור חוץ ביתי שבו הורי האומנה הם קרובי המשפחה של הילד – דודים/ סבים /אחים בוגרים. אומנה זו נחשבת עדיפה לילד ומהווה שיקול מרכזי בבחירת משפחה מתאימה עבורו. ברור שילד שעבר טראומה או טלטלה והוצא מביתו יעדיף להגיע למקום מוכר עם אנשים מוכרים, הדרך הזו הוכחה כטובה והמועילה ביותר לשיקומו. וכך היה גם אצלי.

כשהגעתי ל"אור שלום" הם דאגו שאכנס למשפחה בצורה מסודרת ומבוקרת, ובמהרה הרגשתי שם בת בית. הרגשתי מאושרת. אחותי ואני קיבלנו ליווי צמוד מ"מנחת אומנה", עו"ס של הארגון, הדמות הראשונה שפגשנו. הודות לעזרתה, ליעוץ ולתמיכה, עברנו תהליך מדהים שאפשר לי להשתקם. לא תמיד היה קל, אחותי הייתה למעשה דמות אם עבורי וגם בינינו היו לעיתים קשיים ואתגרים, בדיוק שם מנחת האומנה סייעה לנו לגשר על הפערים ולהתגבר על הקשיים.  

אי אפשר לזרוק לג'ונגל של החיים בגיל 18 

אומנת הקרובים אפשרה לי גם לחזק את הקשר עם הורי הביולוגיים שהיו מלווים ברגשות מעורבים, אבל אחרי כמה שנים במסגרת תומכת ומוכרת, שחררתי מטעני עבר. היום יש בי אהבה גדולה כלפיהם, אמפתיה וחמלה. הזמן גרם לי להעריך אותם ולבסס מחדש אהבה. אני יודעת שתמיד אהיה שם עבורם, לא משנה מה. 

הודיה חדד

הודיה חדד צילום: צילום ביתי

לאחר גיל 18 ילדי האומנה נאלצים לעזוב את המשפחה ולצאת לעצמאות. לשמחתי, זכיתי להשתלב בתוכנית הבוגרים של אור שלום שלא יוצא מהתמונה, אלא מלווה את בוגריו עד גיל 27. אני מקבלת לווי ותמיכה בדיוק בשלב שבו אדם מפתח עצמאות ונדרש להכוונה במגורים, לימודים, פרנסה ועוד. רכזי התוכנית נותנים הרגשת ביטחון עצומה וגב תומך שניתן להישען עליו בצומת דרכים, התלבטות וקושי. תמיד קיבלתי מענה והיו שם בשבילי. זו תוכנית מדהימה וייחודית של ארגון שהבין שאין אפשר לזרוק אותנו ככה לג'ונגל של החיים בגיל 18 אלא צריך להמשיך וללוות אותנו עד שנרגיש בטחון ומסוגלות אישית להמשיך לבד. 

כיום, 12 שנה אחרי, אני בת 24, מתגוררת בירושלים, מתנהלת בעצמאות, מנהלת משק בית ולומדת סיעוד באוניברסיטה. אני מרגישה שהדרך הארוכה שעשיתי ויציאתי לחיי הבוגרים, לא הייתה מתאפשרת אם לא הייתי במשפחת אומנה, המסגרת הטובה ביותר לדעתי לילדים בסיכון שמוצאים מביתם. 

אני גאה במקום שהגעתי ממנו ושמחה על הדרך שעברתי ועל מי שאני היום. גאה באישה החזקה  שהפכתי להיות וגאה על האפשרות להיות שגרירה של אור שלום, לספר על ההתנסות שלי במשפחת אומנה כדי לסייע בגיוס משפחות נוספות. 

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן